לאחר שבפעם הקודמת כתבתי כאן שאני לוקח פסק-זמן מניווט בראלי ובעצם הודעתי לנדב כי אנחנו נפרדים מסיבות אישיות שלי, אנשים הופתעו לראות אותי לובש שוב את חליפת ה-SPARCO אבל הפעם נכנס לאימפרזה הכחולה של אמיר ולא לפיג'ו האדומה.

אז למי שלא הבין נכון ואולי לא הסברתי את עצמי טוב. לא הרגשתי נוח להמשיך ולנווט במצב הקיים לנדב ולכן נפרדנו, לא לפני שהשתדלתי למצוא מחליף, את חבר שלי , זיו הלפרסון .

כיומיים לאחר שכתבתי כאן על העזיבה שלי התקשר אליי אמיר ושאל באם אני פנוי לראלי ב-3 לנובמבר. אמרתי שבאופן עקרוני אני פנוי ואפילו לא תכננתי לרוץ בשבת. אמיר שאל באם אוכל להחליף את אבא שלו בתור הנווט שלו וכמובן שחיידק המרוצים חזר לי לגוף .

להתאמן לא הספקנו אז החלטנו מראש שהראלי ישמש אותנו כאימון קל להתאמה ביננו, קצת NOTES , קצת נהיגה ובעיקר הנאה.

שבת בבוקר, הציפורים עדיין ישנות ועם סיר ג'חנון פולני משהו בתוך הסיטרואן של אשתי (האלפא במוסך...) יחד עם הבנים אנחנו מדרימים לראלי דורות.

לאחר כוס קפה והצטיידות במים בתחנת הדלק של כביש-6 אנחנו מגיעים לשטח הכינוס ואני מתחיל להרגיש את זה חוזר אליי, את אותה התרגשות קלה, מתח בריא שעושה לי את הכייף בספורט הזה.

זה לא כמו ה-25 ק"מ שרצתי יום קודם וניקו לי את הראש, זה יותר ההרגשה הכללית הזו.

משפחת גמליאל מגיעה בהרכב מלא ואנחנו מתחילים להתאפס. עוד קודם לכן לקחתי זמן מהשעום הכללי של הראלי ובהתאם ללוח הזמנים אנחנו יוצאים לרשום את ה-NOTES . שפה חדשה שאמורה לגרום לתקשורת בין אמיר לביני. בשלב הראשון אני צריך להבין מה הוא רואה ולראות אותו הדבר. מסתבר שאנחנו לא רחוקים זה מזה וזה כבר טוב.

מסיימים בזמן ומקבלים הודעה על סבב שני, הרווחנו. מיד יוצאים שוב ו...להפתעתי הרבה הכול תקין, אנחנו מוכנים וכך גם האימפרזה שמחכה לנו.

החגורות מכוונות והקסדה הלבנה החדשה שקניתי מיובל מתיישבת בול על הראש. הזמן בשעון הולך ואוזל ואנחנו כבר בתוך הרכב בדרך לזינוק.

מחליפים מספר מילים ותיאומים אחרונים. מקבלים את כרטיס הזמנים ו-30 שניות לזינוק.

עשר...חמש, 4, 3, 2, 1, ויוצאים לדרך . אני מקריא מהמחברת ואמיר מקשיב ונותן בגז, נזהרים היכן שצריך , פנייה רודפת פנייה , ימין-שמאל מערבבים אבל אנחנו בקצב טוב, הקצב שתכננו, לא מתבלבלים מדי , לומדים להכיר את עצמנו והנה קו הסיום והשלט STOP , עוצרים , מקבלים את הזמן וחוזרים למנוחה קצרה והתארגנות. הקטע הראשון עבר טוב .

בקטע השני אמיר לוחץ מעט יותר, מנסים לשפר מעט פה לחדד מעט שם ומגיעים לסיום, לבקבוק המים הקרים שמגישים לנו המארשלים . נשאר עוד קטע אחד לסיים.

לפני הזינוק לקטע השלישי מחליטים לשנות מעט גישה , פחות אגרסיביות ויותר זרימה, מסתבר שזה עובד , גם השעון חושב ככה. השילוב ביננו עובד יפה ואפילו תוך כדי נסיעה אני מרגיש שאמיר מקשיב לי ואנחנו בקצב טוב. עוד 50 מ' , פנייה שמאלית ורואים כבר את הסוף, חוצים אותו בטיסה נמוכה ועוצרים בפעם האחרונה לקבל את הזמן שלנו. ממשיכים חזרה ל-SERVICE , יוצאים מהסובארו מיוזעים ועם הרבה חיוכים,ניכר כי שנינו נהנינו ואפילו שיפרנו עוד קצת את הזמן.

שיחת סיכום קצרה של ברוך שליט סוגרת יום בראלי דורות שמבחינתי הוא יציאה לדרך חדשה.

אני לוקח את הניווט בראלי בצורה הכי מקצועית שאפשר, אני אוהב את זה ונהנה מזה. להבדיל מאחרים, ואולי לא, אני לא שואף לנהוג בראלי ועושה את הניווט כחלטורה או כמשהו בינתיים.

אני בהחלט רואה את עצמי כנווט והאמת...די גאה בזה .

 דובי

בראלי הקרוב, בתחילת נובמבר , לא אשב בכסא הימני של הפיג'ו האדומה. אותו כסא SPARCO שחור בו ניווטתי הייתי חלק מחלום ואולי אשליה .

הכל התחיל לפני כשנתיים ובהחלטה של שנייה הפכתי להיות נווט, נהג-משנה בסצינת הראלי בארץ, לצידו של נדב עם הפיג'ו האדומה.

האמת, מבחוץ הכל נראה קל ופשוט עד שמבינים שהעסק ממש לא כזה, אימון גרר אימון והגיע ראלי ראשון שסיימתי עם חיוך ענק והיום אני מבין שנהניתי מהחוויה, לא בטוח שכל כך ידעתי מה אני עושה.

לא עבר הרבה זמן והבום הראשון הגיע, היום כבר מותר לספר שבאחד מארועי הראלי שהיו התרסקנו באחת הפניות והפיג'ו האדומה נפחה את נשמתה, אני לעומת זאת יצאתי יחסית שלם, הגב שלי לא כל כך, היום אני יודע שרק עכשיו אני מתחיל לעכל את מה שקרה שם וכנראה שבגלל זה הודעתי היום לנדב שאני מסיים את תפקידי. 

נכון להיום, לא אשב יותר בכסא הימני לצידו של נדב , זה לא אומר שסיימתי לנווט, זה רק אומר שאני לוקח פסק זמן לעצמי, לאחרונה התמונות מאותה תאונה עולות וחוזרות והיום אני יודע שפשוט לא הייתי מספיק מנוסה אז.

כמובן שכאשר מתיישבים בכסא הימני במכונית ראלי לוקחים בחשבון שדבר כזה יכול לקרות, תאונות הן חלק בלתי נפרד מספורט מוטורי, אבל אתה תמיד מקווה שלא תהיה חלק מהן. התאונה הזו פשוט הגיעה מוקדם מדי, למרות שאף פעם אין זמן מתאים לתאונה.

כאשר מתיישבים במכונית ראלי אמורים לסמוך על היושב לשמאלך ב-100 אחוז . הוא מקשיב לך ועושה בדרך כלל את מה שאתה אומר לו ויחד אתם מקווים שהמכונית תגיע לקו הסיום והשעון יתקתק כמה שפחות.

ראלי הוא ספורט מוטורי נפלא אבל גם מסובך ומורכב .עבודת צוות שאמורה לתפקד בצורה הכי מושלמת שיש , סינכרון הדדי שמביא לתוצאות.  כרגע זה ממש לא זה וחבל.

נדב ימשיך ויצליח בלעדי כי יש בו את הרצון והאהבה לספורט הזה וכמובן שאת המחויבות. תראו לי עוד משוגע שיומיים אחרי שריסק אוטו אחד מתחיל לבנות אחר במקום.

הספורט המוטורי בארץ נמצא כיום במצב קשה ולא ברור. כן, יש פה ושם ארועים שונים אבל בשורה התחתונה זה ממש לא זה. ה-IRDA אותה עמותת נהגי הראלי שאמורה להוביל את הספורטאים שעוסקים במרוצי הראלי עושה סדר בתוכה תוך כדי ניהול קרבות קשים שמפריעים קצת ומעכירים את האוירה וגם את החשק לעסוק בזה.

אמשיך לעקוב אחרי הספורט הזה .

ראלי קורסיקה 86' היה צריך להיות הניצחון שלו.
הוא הגיע כל כך שליו ובוטח בעצמו, בנווט שלו ובעיקר במכונית שלו, הלנצ'יה דלתא S4 , מכונית מפלצת כמו שרק מכוניות קבוצה-B יכולות להיות.
הוא היה שונה מכל נהגי הראלי הפינים שאנחנו מכירים וכולם דיברו עליו שיגיע רחוק.
היתרון היה שלו מתחילת הראלי ונראה היה כאילו לשאר הצוותים נותר רק לחכות לסוף הראלי וללכת הביתה, הנצחון שלו היה רק עניין של זמן.
האספלט המהיר והצר קרא עליו תיגר.
פנייה מהירה שמצד אחד קיר אבן ומצד שני תהום עמוקה, הלנצ'יה מגיעה מהר, מהר מדי והדרך למטה כואבת, התוצאות נוראיות.
מה שנשאר מהלנצ'יה דלתא S-4 זה רק שלדה מפוייחת, מזכרת עצובה לאותה מכונת מלחמה, מכונית ראלי מדהימה ולצוות הכל כך מוכשר שהיה בתוכה .

21 שנים חלפו מאז אותו ראלי קורסיקה 86' נורא שבו איבדו את חייהם הנרי טויבונן וסרג'יו קרסטו .

ספורט בכלל וספורט מוטורי בפרט נקשר אצלי תמיד עם גיבורים כאלו ואחרים.

דרך אותם גיבורים הרבה יותר קל לצפות בארוע ספורט, כמעט מכל סוג. את הטור דה פראנס הייתי תמיד רואה דרך הגיבור הספורטיבי מס'-1 שלי לאנס ארמסטרונג ואולי הוא לא רק גיבור ספורטיבי וכך גם בספורט מוטורי.

על הנרי טויבונן למדתי דרך קריאה במגזין "טורבו" של אותם הימים ומאוחר יותר בלמידה לאחור דרך האינטרנט כמובן.

טויבונן אהב את החיים ואהב את הראלי, הוא ידע שהוא טוב, אולי הטוב מכולם אבל היה צנוע בדרכו שלו, הדרך למעלה לפיסגה, כנראה שאותה דרך הובילה אותו יותר למעלה מזה, לשמיים.

הוא בלט כמעט בכל מרוץ שהתחרה בו אבל רק כאשר התחבר עם הדלתא S-4 נראה היה שהכל הופך להיות מושלם ואף אחד לא יכול לו, כמעט.

חלפו 21 שנים למותם האכזרי של טויבונן וקרסטו בקורסיקה 86' ואני לפחות משתדל לא לשכוח.

שורות אלו נכתבות כשאני יושב רגל על רגל ליד הבריכה במלון, אי שם בטורקיה ומסביבי המון רב של נשים בגילאים שונים שהמשותף לכולן הוא מדינת המוצא שלהן והעובדה שהן כולן לובשות רק חוטיני, מה שמקשה עליי במעט את הריכוז אבל לא זו המטרה של הכתיבה היום.

כשנרשמתי לפני מספר שנים למועדון "אלפא-רומיאו" הישראלי קיבלתי כובע בייסבול שחור ויפה עם הכיתוב עליו - ALFA ROMEO ISRAELI OWNER CLUB או משהו בסגנון.

הכובע כבר מזמן לא בגוונים המקוריים שלו תודות לכך שאמא שלי השתלטה עליו וצועדת איתו מדי יום כמעט. גם ליד הבריכה היא יושבת איתו, מסרבת להיפרד ממנו, שלא לדבר על להחזיר לי אותו.

לפני יומיים-שלושה, בזמן שאני הייתי בעוד אימון ריצה שלא נגמר (שעה וחצי למי שמתעניין ) ואמא שלי ישבה עם אשתי והילדים ליד הבריכה ניגש אליה בחור, שבדיעבד מתגורר בבלגיה ושאל אותה באם יש לה אלפא כמובן. היא ענתה שלא, אבל לבנים שלי יש 3 כאלו (זה אנחנו - אחי מתן ואני) .

כשהגעתי לבריכה ניגש אליי אותו בחור נחמד ונרגש והתחלנו לשוחח. הוא ראה את הכובע אצל אמא שלי וכבעל אלפות בעצמו החל להתעניין.

השיחה קלחה לה ומסתבר שהוא בעלים גאה של צמד אלפא רומיאו זגאטו SZ נדירות ושחורות.

למי שלא יודע הזגאטו נבנתה על שילדת אלפא 75 (כמו שלי, עד כמה שאני יודע) .

הוא השאיר אחת מהן מקורית ואילו את השנייה הוא שיפר במעט.

מעט...זה בלשון המעטה. לבחור יש כסף ולכן הוא קנה דרך חבר דרום-אפריקאי מנוע V-6 שלוש נקודה שבע ליטר, כן , 3.7 ליטר עם הרבה סוסים בפנים ועוד ערכת שיפורים שמוציאים מהמנוע בסביבות 350 כוחות סוס.

לבדוק את הרכב כמובן שלא יכולתי אבל תמונות הוא הראה לי כמו אבא גאה.

שיחה קצרה התחלפה בשיחה ארוכה וכוסות בירה (אוי הקלוריות, הקלוריות) .

הוא מתגורר על גבול בלגיה-הולנד ונהנה מימי מסלול בזנדוורט ואאסן, שני מסלולי המרוצים שבהולנד וביקר עם ה-SZ גם בגיהנום הירוק, הנורדשלייף כמובן וכמה שקינאתי בו על זה.

כמובן שלפחות בדבר אחד הוא קינא בי...מזג האויר.... לך תבין.

דובי

בזמן עוד אימון ריצה שלא נגמר התחלתי לחשוב בעצם מתי התחלתי לאהוב אלפא-רומיאו...

כנראה שמהריצה לא מגיע חמצן בצורה סדירה למוח כי אני לא ממש בטוח בתאריך הראשוני.

מה שאני כן זוכר זה שהרומן התחיל איפה שהוא בתחילת שנות ה-80, כנראה 1982 כאשר יצא המגזין "טורבו" בפעם הראשונה ונתקלתי לראשונה בעימות המתוקשר בין האלפא-סוד לבין המכונית אולי הכי פופולרית באותה תקופה - סובארו DL פשוטה. היה ברור מי ניצחה במבחן הזה וכנראה שהאהבה החלה שם.

מאז חלמתי על הרגע שתהיה לי אחת כזו או יותר נכון דומה כי ב"טורבו" היא היתה 1200 עם 4 דלתות ואני רציתי אותה עם 2 דלתות, מין סטייה שכזו.

עברו עוד מספר שנים עם חלומות כאלה והגיע הזמן שהייתי אדון לעצמי (לפחות כך חשבתי, אשתי לא חשבה כך...) והנה אני נוסע בנתניה, עיר ואם בישראל ולפניי נוסעת אלפא-סוד TI אדומה , אני לא מהסס ומחליט שזו תהיה האלפא שלי. למזלי האלפא נכנסת לתחנת דלק ואני נעצר לידה עם מבט מוזר בעיניים, אהבה ממבט ראשון. לאחר דו-שיח קצר עם הבעלים, שלא הבין מאיפה באתי לו החלטנו כי אנחנו נפגשים שוב ביום שישי והאלפא עוברת אליי. הסכמתי לשלם יותר רק לקבל אותה, מה לא עושים בשביל אהבה . אומרים שהנחש שמופיע בסמל של האלפא תפקידו לפתות ואצלי לפחות הוא עשה את העבודה יפה.

ליום השישי הזה לקח הרבה זמן להגיע והלילות היו ארוכים, הימים לא נגמרו והגעגועים הלכו וגברו, יום שישי הגיע ואני פוגש בה שוב. המזומנים מחליפים ידיים ואני בדרך הביתה עם אהובתי החדשה. אשתי לא דיברה איתי שבוע ואני לא רוצה להרחיב בנושא !

במהלך השנה וחצי שהיתה אצלי בילינו נהדר ביחד, ביחוד בזמן שהיא היתה במצב נסיעה...

הנסיעות איתה נמצאות תחת הגדרה אחת - FUN ולא פחות. הצליל שהשמיע הבוקסר לא דמה לשום מוזיקה מוכרת . כאשר החליטה לעשות בעיות בגלל חוסר תשומת לב זה בא בגדול וממנה למדתי קצת מכונאות, וגם בזכות הספר של HYNES שעד היום אני נהנה להציץ בו ולפי הדפים שמלוכלכים בשחור אני נזכר בתקלות, מיותר לציין שהספר מטונף...

אחרי שנה וחצי נאלצתי להיפרד ממנה כי אחרת הייתי נפרד מאשתי ועל זה לא הייתי מוכן לוותר באותו השלב.

עברו הרבה שנים וכולנו התבגרנו אבל האהבה לאלפא לא עזבה אותי. חייתי על זיכרונות בעיקר  ועל  ה-155 שכיכבה ב-DTM בגרמניה ועשתה לי טוב. ידעתי שיבוא יום ותהיה לי אלפא-רומיאו נוספת והיום הזה הגיע...

אימוני הריצה האחרונים שלי נותנים לי את ההזדמנות הטובה ביותר לארגן את המחשבות בראש,  מה אני מתכנן לכתוב בכתבות הקרובות, איזה נושא ואיזה סגנון והאמת, מה שהכי חבל זה שאי אפשר להקליט את המחשבות ולשמור אותן לאחר הריצה כי בזמן הריצה אני זוכר הכל ושנייה אחרי שאני מסיים זה נעלם בדרך כלל כאילו לא היה כלום, חבל.

...מסתכל על הפולאר והוא מראה שהכל בסדר, 78 אחוזי דופק , אחרי כ-45 דקות ריצה , עברתי משהו כמו 8 ק"מ ריצה כבר , הגופייה נוטפת זיעה וככה ממש אני אוהב את זה, מסדר את משקפי השמש והכובע וממשיך בצעדים המדודים שלי, צעדי הפינגווין הקטנים, יש עוד כמה קילומטרים טובים לרוץ היום והמרתון כבר מעבר לפינה, בינואר.

התחלתי את הבוקר עם כוס נס קפה (ג'ייקובס ירוק מגורען, חצי מים רותחים וחצי חלב, בלי סוכר, תודה) סידרתי את הסאקוני על הרגליים, תמיד שאני נועל אותן אני נזכר בנעלי המרוץ של טוניו לוצי מטורו-רוסו, מהדק את רצועת הפולאר , לחיצה על הכפתור האדום והמספרים מופיעים על השעון שאי אפשר בלעדיו, נותן לגוף להתחמם ונזכר שרק לפני חודש, בהונגרורינג ראינו ושמענו מקרוב את המכוניות מתחממות לפני השואו האמיתי.

נהגית מרוצים בכלל ונהיגת פורמולה-1 בפרו היא אמנות ועד שלא רואים את זה מקרוב, ממש מקרוב קשה להבין עד כמה זה מיוחד.

הטלויזיה מסרסרת את הפורמולה-1 ועושה את הכל מלאכותי, פחות אמיתי, מקרוב זה נראה אחרת. קוביצה מתרסק על הקרבים בשיקאן , הידיים של המילטון שעובדות שעות נוספות בכדי לכוון את החץ הכסוף שלו לקו הנכון ולהמשיך הלאה בדוושה מלאה, להריח את השמן השרוף, לשמוע את בקרת המשיכה של הספייקר הכתומות נכנסת לפעולה ובעיקר לראות את האדום המדהים של הפרארי, אדום שאין דומה לו כנראה וגם לא יהיה.

עכשיו האספלט מקבל טיפה שיפוע ואני מרגיש את זה קצת ברגליים, מסתכל שוב על יד שמאל ושם לב שגם הפולאר מרגיש שיש עלייה , אחוזי הדופק קופצים ל-82 אחוז , עדיין בסדר ומחליט לא להוריד קצב, מה יש שהפולאר יסבול קצת.

העלייה נגמרת ומרחוק אני רואה עוד אחת שדי מזכירה את האוו-רוז' במסלול בספא ואני כבר ממהר לשם לראות מקרוב, להרגיש.

מזג האויר ידידותי היום, ממש לא כמו במונזה, הספקתי לבדוק באינטרנט לפני שיצאתי לדרך ושם היה מבול באימון, מקלארן שלטו אמנן אבל זה בטח לא מה שיהיה בשבוע הבא.

המחשבות שלי נודדות למסיבת העיתונאים במונזה בשנה שעברה, לקראת הודעת הפרישה של מיכאל שומאכר, משהו שכולם ציפו לו בעצם, היתכן שדחפו אותו לפרוש והוא בכלל לא התכוון? קשה לי להאמין , הוא תמיד היה מחושב, מתוכנת , סיילון כזה .

אני רואה כבר את סוף הדרך, סוף המסלול להיום וחושב על הבקבוק עם המים הקרים שמחכה לי לאחר הריצה הזו, כמו הסיגריה שאחרי...ואני בכלל לא מעשן.

הכנה למרתון היא מאד ארוכה, מתישה אפילו וחייבת להיות מאד מדוייקת. עשיתי כבר מרתון בחיים שלי ובהחלט אני יכול להמליץ לכל אחד לנסות, ולו רק בגלל ההרגשה שחווים תוך כדי הריצה. אני עושה את זה בשבילי, הזמן לא מעניין ובטח לא התוצאה בסיום, רק לרוץ כל הזמן, לא לעצור או לעבור להליכה, לשמור על קצב ולהנות עד כמה שאפשר להנות מריצה של 42 ק"מ...

זה בסדר יש כאלו שגם לא נהנים מפורמולה-1, גם אותם אני לא מבין.

עכשיו אני כבר במטרים האחרונים, מוריד קצב, מוריד דופק ומסיים את הריצה היומית מיוזע, עייף עם חיוך על הפנים, הפולאר מראה ששרפתי כ-1000 קלוריות, נחמד , עכשיו אתם מבינים גם איפה נעלמו לאחרונה 20 ק"ג מהגוף שלי, לא עשיתי את זה בכדי שהפיג'ו תסחוב יותר טוב בראלי הקרוב. . .

דובי

בוקר יום שישי ואני עם הקפה הראשון של הבוקר יושב מול המחשב הנייד ונזכר.

כמה פעמים קרה לכם, במשך כל תקופת חחיכם, שקיבלתם בשורה רעה, אולי הכי רעה שיכולה להיות, בבום אחד גדול.

עכשיו כשאני מנסה לחשוב אחורה, זה לא קורה כל כך הרבה בחיים, אבל כשזה קורה זה רגע שקשה לשכוח אותו.

מאי 1994 היה כזה. יום שני, שעה שש וחצי בבוקר ואני בתחנה המרכזית בנתניה מחכה לאוטובוס שיקח אותי, כמדי יום באותה התקופה, לתל-אביב , עיר הקודש, לעבודה. זה היה בשלב שהייתי נטול אלפא-רומיאו לתקופה מסויימת...

טור קצר של אנשים לפניי, חלקם רדומים וחלקם מחשבים את היום שלפניהם או את הלילה שעברו ומה עשו או לא עשו בו.

לפניי בתור אדם עם כותרת של עיתון "ידיעות אחרונות" ביד ופתאום זה מכה אותי, כמו פטיש בראש, בום.

אני רואה אייטם בעיתון שאיירטון סנה נהרג אתמול במרוץ מכוניות באיטליה, אני מזיז את העיניים ומחזיר אותן לעיתון לראות שלא דמיינתי אבל זה שם ולא רוצה להעלם או להשתנות.

את המרוץ של אתמול פספסתי בטלויזיה בגלל העבודה, הראשון שהחמצתי מזה כמה שנים, כאילו היה כתוב מלמעלה.

אני יוצא מהטור ורץ לקנות עיתון ולא מאמין למה שאני קורא שם. נהג המרוצים הכי גדול שיש מבחינתי, עם הקסדה הצהובה והפסים הברזילאים , נהרג.

משנת 1984 כאשר הצטרף לקרקס המהיר בתבל שקרוי פורמולה-1 אנחנו יחד, זאת אומרת הוא לא יודע שאנחנו יחד אבל זה ככה. אני עוקב אחריו ונהנה .

השנה הראשונה היתה שנת הכרות מרשימה וקשה בקבוצת טולמאן-הארט הבריטית הקטנה אבל לאחר מכן בקבוצת לוטוס הגיע ם הנצחון הראשון, והשני ואחריו עוד הרבה כאלו.

היו לנו הרבה רגעי אושר יחד. נצחון הראשון בפורטוגל בגשם ולאחר מכן בבלגיה, האליפות הראשונה במדי מקלארן ואחריה השנייה והשלישית , הקרבות הגדולים מול אלאן פרוסט הצרפתי, הנהיגה המדהימה מול כולם במקלארן-פורד ב-1993 בדונינגטון-פארק או מול מנסל.

היו גם קטעים לא הכי נעימים- התאונה עם שלסר במונזה, העימותים מול פרוסט ביפאן, לא בטוח שהסכמתי עם הדרך אבל הייתי עיוור אז והאמנתי שזה שהוא עושה את זה זה פשוט נכון כי כמעט כל האמצעים כשרים לניצחון, בעצם למה רק כמעט, כל האמצעים כשרים לניצחון ולאליפות.

אני זוכר את אותו היום כאילו זה קרה רק עכשיו . היום התהפך לגמרי. לא עליתי על האוטובוס וחזרתי הביתה, התקשרתי לעבודה, הודעתי שבן משפחה נפטר, ממש ככה והסתגרתי בתוך עצמי, קורא שוב ושוב את הכתבה מהעיתון.

בערב הראו את התאונה שוב ושוב בטלויזיה והיא נראתה כל כך שגרתית, מין תאונת מרוצים כזו שהנהג אמור לצאת מהרכב, לנופף לקהל שהכול בסדר , לקפוץ מעל לגדר הבטיחות הקרובה ולתפוס טרמפ חזרה לפיטס על קטנוע חולף ,  להמשיך הלאה בחייו, למרוץ הבא, לסנה לא היה מרוץ הבא, זה היה המרוץ האחרון שלו.

ולחשוב שהוא כל כך רצה להגיע לקבוצת וויליאמס, למכונית שהוא חשב, היה בטוח שהיא הטובה ביותר על הגריד, המהירה ביותר , כל כך רצה להחליף את מדי קופסת הסיגריות של מלבורו שהתרגל אליהם בשש השנים האחרונות לאלו של רוטמנס ולקרוא תיגר על האליפות הכל כך נחשקת של אלאן פרוסט במכונית שפרוסט נהג.

מאז ומתמיד איירטון סנה השתדל למצוא לעצמו כסא נהג במכונית הטובה ביותר ומול בן הזוג הטוב ביותר שאפשר, ובן הזוג הזה היה אלאן פרוסט.

כשפרוסט היה כוכב במקלארן, שם סנה רצה להיות יותר מהכל. את האליפויות שלו הוא לקח מול אלאן פרוסט ומבחינתו הן היו הטובות ביותר. לא תמיד הם היו החברים הטובים ביותר אבל היריבות בינהם היתה מהגדולות ביותר והמיוחדות ביותר שהיו קיימות ואולי קיימות אי פעם.

באותו הבוקר של יום שני, לאחר ההלם הראשוני ואולי מעט מאוחר יותר החלטתי שלעולם לא אתן את אהדתי לאף נהג אחר, באותה המידה שהיתה ועודנה נתונה לאיירטון סנה.

החיים על המסלול המהיר כבר לא יהיו אותו הדבר בלעדיו.

בזמן שכתבתי פה את הזכרון הזה מאותו יום עצוב הקפה כבר התקרר וצריך להכין חדש .

דובי

עכשיו, עם כוס ג'ק דניאלס שקופה וקצת קוביות קרח בצורת כוכב , כי זה מה שמצאתי בפריזר

אני מנסה להיזכר במפגש הראשון שלי עם הפורמולה-1.

אני חושב שזה היה בסביבות גיל עשר, פחות או יותר, לא נריב על שנה לכאן או לכאן, בטח לא אחרי שהכוס כבר ריקה והראש קליל.

נחזור לפורמולה-1 . קיבלתי שתי מכוניות צעצוע קטנות של MATCHBOX   , ככה קראו לזה אז- האחת פרארי 312 T אדומה (כי פרארי זה תמיד אדום) של ניקי לאודה או קליי רגאזוני והשנייה היתה לוטוס שחורה של מריו אנדרטי או אולי היה זה גונר נילסן ואולי דווקא רוני פיטרסון, לא חשוב המספר היה 5,6, או 7 ואולי 8 . על הפרארי היה מספר שתיים-עשרה, זה בטוח, עד כמה שאפשר להיות בטוחים אחרי מפגש עם יעקב דניאלי.

וככה הייתי מבלה שעות ומשחק בנדמה לי של נהיגת מרוצים על השטיח הגדול בסלון של בית הוריי.

הפס השחור לאורכו של השטיח הזכיר לי את הישורת הארוכה במונזה, אתם יודעים, זו שיוצאת מהפרבוליקה, מתרחבת מול הפיטס ופתאום נסגרת בצוואר בקבוק , בדיוק במקום שרוני פיטרסון השבדי, התקווה הגדולה של הפורמולה-1 באותם הימים, וכדרכן של הרבה תקוות הן מתנפצות בפנים, פיטרסון נהרג בתאונה המיותרת הזו.  נחזור לשטיח.

לפעמים הפס השחור הזכיר לי דווקא ישורות ממסלולים אחרים. מדי פעם הייתי מוסיף מכשולים שונים בכדי ליצור מסלול מעניין יותר עם פניות . כרית או כדור גרביים מגולגל שנדחפו מתחת לפינת השטיח יצרו פנייה אובאלית , "קיר המוות" , ממש כמו בדייטונה או אינדי ואולי דווקא הפנייה המשופעת ההיא במונזה שכבר לא משתמשים בה כיום וחבל.

והרעש שהייתי עושה ?

הייתי בטוח שיש לי בפה מנוע קוזוורט V-8 ממש אמיתי והייתי מעלה בו את הטורים עמוק לתוך הקו האדום, מנתק ההצתה היה נכנס לפעולה רק כאשר האויר בראות שלי היה אוזל.

במרוצים שלי אגב, כמעט תמיד הלוטוס השחורה של אנדרטי או מי שזה לא יהיה , ניצחה.

בהמשך התוודעתי למרוצי מכוניות דרך תוכנית הספורט בערבית של ימי שני בערב בערוץ-1, אז היה רק ערוץ אחד ותמיד הייתי משתיק את כולם בתחילת התוכנית בכדי לדעת אם יהיה סיקור של מרוץ כזה או אחר.

אם הקריין, סלומון מוניר בדרך כלל, היה אומר - "סבח אה סיירת" או משהו דומה , בלי להבין ערבית, למדתי שזה היום שלי ויש מרוץ, לא משנה שזה היה תמיד בשניות האחרונות של התוכנית, אחרי הקאץ' שהייתי רואה עם סבא שלי , שני גברים שריריים פחות או יותר, מיוזעים בבגדי ים קטנים , הולכים מכות בכאילו וזקנות שיושבות בשורה הראשונה ביציע, מטקיות חובה בידיים , היו מעודדות אותם כאילו אין מחר.

השידורים של ערוץ-1 היו עושים את מרוצי הפורמולה-1 יותר קצרים מקצרים "והמחישו" בצורה הטובה ביותר עד כמה המכוניות מהירות... היו מראים, בשחור-לבן, את הזינוק למרוץ ואחרי פחות מעשר שניות דגל השחמט היה מונף והכל היה מסתיים , יותר מהיר מסתם איזה זיון חפוז, אבל ככה לפחות ראינו שיש מרוצי מכוניות, לא תמיד אפשר היה להבין מי ניצח אבל מה זה חשוב, העיקר שראיתי מרוץ ביום שני.

מכוניות מרוץ, לפחות אצלי, היו תמיד חד-גוניות, שחור ולבן, אבל זה בגלל הטלויזיה , לא ידעתי שיש משהו אחר . לפחות לא עד שנת 1982 או משהו כזה אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.