• דלק ואחזקה - הויטארה הידנית שלי נוסעת משהו כמו תשע או עשר קילומטרים לכל ליטר של בנזין 95. לאחד מהעמיתים של בעבודה יש מאזדה 3 עם מנוע 2000 שנוסעת בקושי שבע קילומטרים על כל ליטר בנזין.
  רגע לפני שכל הירוקים קופצים ומורדים את כל הגיפים והSUV המזהמים מהכביש - אולי בעצם המשפחתומטיות אשמות  במשבר האנרגיה הנוכחי?
  

• מוסך מורשה ולא יקר? - השבוע הייתי צריך לעשות טיימינג לויטארה שלי. ידעתי שהבעלים הקודם-קודם אולי עשה משהו, אבל אין קבלה. לא לקחתי סיכון והחלטתי לבדוק כמה יעלה התענוג במוסך. התחלתי בסקר מחירים טלפוני בין כמה מוסכים באזור, וכולם דיברו על מחיר שמסתובב סביב האלפייה, פלוס-מינוס מע"מ ונילווים. מול העבודה שלי יש מוסך מורשה של סוזוקי ורגע לפי שאני שאני משאיר את הרכב לטיפולם המסור של המוסכים המוכרים החלטתי לבדוק כמה רוצים על התענוג במוסך המורשה. פקידת קבלה בלונדינית קיבלה את פני כשנכנסתי לחדר הקבלה. היא קראה מיד במירס לאחד מנציגי השירות של המוסך שהגיע מחונחן וחייכן. אחרי שמסרתי פרטים חשובים, כמו מספר הרכב ומספר השילדה נשלחתי אחר כבוד להמתין בחדר ההמתנה הממוזג והכנתי לעצמי קפה. הנציג החביב קפץ למחסן החלפים, בירר בדיוק כמה עולים החלפים הדרושים לעבודה וחיש קל חזר אלי עם הצעת מחיר, שדומה באופן מפתיע להצעות שקיבלתי מהמוסכים האחרים. אתמול הגעתי לעבודה מוקדם, השארתי את הרכב במוסך עם הוראות מדויקות של העבודה שאני רוצה שתתבצע וקיבלתי הוראה להמתין עד סוף היום - זה טיפול ארוך. בשעה 12:00 קיבלתי טלפון מהפקידה הבלונדינית - הרכב מוכן, בוא לקחת אותו. המחיר היה בדיוק כמו שקיבלתי בהצעת המחיר, הרכב הוחזר אלי שטוף ומבריק והחלקים שהוחלפו בשקית במושב הנוסע. המכונאי הרשה לעצמו להחליף לי נורת חנייה ללא אישורי, אבל בדיוק לזה קוראים ערך מוסף. כנראה שלא תמיד מוסך מורשה יקר יותר ומשתלם פחות.

• אתמול הלכתי לערב שירה צרפתית. סבא שלי, אדם שאני מוכיר ומעריך בצורה מדהימה, התקשר ואמר שסבתא חולה ויש לו כרטיסים. באמת שציפיתי להיות זה שיוריד את ממצוע הגילאים של הקהל בכמה שנים טובות, אבל כבר בכניסה לאולם ציפתה לי הפתעה בצורת קבוצת תיכוניסטים עליזה. האם יכול להיות שכך מעבירים תיכוניסטים את השביתה הארוכה שנכפתה עליהם? אז השכנה שלי משמאל היתה כל כך פולנייה שהיא גורמת לאמא של "אלכס חולה אהבה" להיראות כמו מרוקאית ממגדל-העמק, והכיסא היה כל כך לא נוח שעד עכשיו כואב לי בתחת. אבל באמת שהיה הרבה יותר נחמד ממה שציפיתי. האם אני זקן?

• השבוע יצא לי לעשות סיבוב קצר על היאריס הרובוטית החדשה (מודל 2008, בקרוב בחברת הליסינג האהובה עליכם). האמת - מבחינתי מדובר באכזבה. התיבה הרובוטית בהחלט דורשת הסתגלות, גם כנהג וגם כנוסע. קל מאוד לבלבל אותה במצב האוטומטי והיא פשוט לא מדויקת מספיק במצב הידני. מה גם שבחירה מוזרה של המהנדסים היפאניים קבעה שהזזה למעלה של הידית מורידה הילוך במצב הידני ולמטה מעלה. גם עיצוב הפנים ממש לא לטעמי, ושדה הראיה מלא בשטחים מתים בגלל מבנה קורות מוזר לחלוטין. האמת? הקודמת היה טובה יותר לדעתי.
  

• ואם כבר סיבובים - האם הפכתי לדריפטר בעל כורחי? הויטארה שלי מצוידת ברבייעית צמיגי AT (להלן 50/50, או חצי שטח). אחיזת הכביש שלהם נעה בין איומה בכביש רטוב לגרועה על אספלט יבש. תוסיפו למשוואה מנוע 16 שסתומים חזק (יחסית למה שכבר היה לי ב205, לא אבסולוטית), משקל קליל, יחסי העברה קצרים והנעה אחורית לכביש - וקיבלתם מתכון בטוח להיגוי יתר. לחיצה הגונה על דוושת התאוצה בזמן סיבוב שולחת חיש-קל את הרכב להיגוי יתר, שהופך הרבה יותר מהיר ופתאומי על כביש רטוב. על מגרשי כורכור מתקבלת חגיגה אמיתית מלווה בענני אבק, כזאת שרק בהנעה אחורית אפשר ליישם. 

בשבוע האחרון הויטארה שלי היתה במוסך, וחבר טוב השאיל לי את הרכב הישן שלו. איזה רכב? טוב ששאלתם...

מדובר בסובארו DL, מודל 1983, ידנית, מנוע 1600 (במקור 1300) ועם התואר המפוקפק "סובארו פשע". שבוע שלם נסעתי בפאר התוצרת היפנית של שנות ה80, והנה חזרתי עם לא מעט תובנות.

קודם כל - זה לא רכב גרוע, לפחות לא כשלוקחים אותו בפרופורציות הנכונות. כשמבינים שמדובר ברכב בן כמעט 25 שנים שעבר יותר קילומטרים ושעות הכביש ממה שאני עשיתי בכל ההיסטוריה שלי כנהג - דברים נראים אחרת.

תנוחת הישיבה נמוכה מאוד, במיוחד לאחד כמוני שהגיע מג'יפ גבוה. אבל היא נמוכה גם יחסית ל205 ולמשפחתיות אחרות. המושב לא נוח, לא תומך ואפילו עושה כאבי-גב בנסיעות ארוכות. גלגל ההגה דקיק ולא מזמין, אבל לפחות ברכב הזה מישהו צ'יפר אותו בכיסוי הגה חביב ונעים למגע. ההגה לא מתקשר במיוחד, וקשה מאוד. לא קשה כמו סתם הגה לא מתוגבר, פשוט קשה. זה מאוד מכביד ומפריע בנסיעה איטית אבל נחמד מאוד בנהיגה מהירה.

ואפרופו מהירה - המנוע סוחב נפלא. הבוקסר מגרגר בטונים נעימים למרות גילו המופלג ומושך היטב גם בסל"ד נמוך וגם בגבוה. הרכב מרגיש טוב גם במהירות תלת-ספרתית בלתי חוקית, למעט אולי רעשי רוח מטורפים. לא שמדובר ברכב זריז במיוחד, למרות המרכב הקליל והמנוע החזק יחסית הרכב מרגיש כבד ואיטי, אבל ברגע שתפס תאוצה... אי אפשר לעצור אותו, בשני המובנים. הבלמים קשים ולחיצה דורשת הרבה רצון טוב ושרירים ברגל.

כמעט שבוע נסעתי איתה בכבישי המרכז. בעזריאלי בדקו אותי  היטב (צריך לדומם מנוע ולצאת מהרכב כדי לפתוח את תא המטען, באסה) כאילו אני משת"ף בפוטנציה, פעם אחת עצרו דווקא אותי לבדיקה רישיונות מזדמנת ובכלל, הרכב הזה מושך יותר תשומת לב על הכביש מרכבים יקרים פי כמה וכמה.

עכשיו נשאר לחכות עוד כמה שנים עד לסטאטוס אספנות, להרים איזה פרויקט שיפוץ מטורף ולהפוך את הסובארו החבוטה הזאת לקלאסיקה הישראלית שבהחלט מגיע לה להיות. אני כבר מתגעגע לסובארו פשע הזמנית שלי.

הבוקר התעוררתי למה שאמור להיות תחילתו של שבוע נפלא - שבוע של חופש מהעבודה. לא שאני שונא את העבודה שלי, ההפך הוא הנכון, פשוט שאחרי כמעט חצי שנה של עבודה רצופה בלי שלקחתי חופש (והחגים שיצאו על סופי שבוע לאחרונה) התחלתי להרגיש שקצת חסר אוויר. העובדה שהמחלקה שלי סגורה לרגל חול המועד מתאימה לי כמו כפפה ליד.

והיום, אחרי שגירבצתי קצת מול האינטרנט, ראיתי עוד פרק של סיינפלד (איך יצא שהגעתי לגילי המופלג ועוד לא ראיתי את הסדרה? כשל חינוכי רציני) ואפילו ישבתי ולמדתי קצת אלגברה לינארית לקראת הלימודים האקדמיים שלי שאוטוטו מתחילים - לקחתי את האופניים לסיבוב.

נתתי לרגליים (או לכידון) להוביל אותי לאן שירצו, השתחלתי בין אוטובוס מפרקי של דן למשאית הובלות מתפרקת ותוך זמן קצר התחלתי להרגיש משהו אחר באוויר. רעש האוטובוסים התחלף בקרקור של עורבים, העשן הוחלף בריח טחוב משהו והמדרכות המשתלבות הנעות של עירי הוחלפו במרחבים ענקיים של דשא ירוק. כן, זה פארק הירקון.

מי שבדיוק כמוני לא הוציא בשנים האחרונות את הגוף ליותר מדי סיבובים רגליים בתל-אביב, ירגיש לרגע כאילו הגיע לעיר חדשה. לאורך הירקון, מהפארק ועד השפך שלו ליד הנמל של תל-אביב, נסלל שביל מדהים להולכי רגל ורוכבי אופניים. בצד השביל פזורים ספסלים לרוב, גינות משחק מגודרות לכלבים, ברזיות וגם שלטי הסבר בנקודות אסטרטגיות. מדי פעם אפשר לפגוש גינה קטנה מלאה בפרחים לבנים-ורודים וקצת סגולים, ואפילו ברווזים שוחים להם בירקון. אפרופו ירקון, הוא כבר פחות מסריח ממה שהיה. עדיין ירוק ולא מזמין, אבל לא מה שהיה פעם.

עצרתי על אחד הספסלים לנוח. עץ אקליפטוס גדול נתן יופי של צל, מכיוון הים הגיעה בריזה נעימה של אחר-הצהריים, בנחל שטו סירות קייאק ארוכות כמו באולימפיאדה, על הדשא שליד אמא צעירה שומרת על התינוק שלה שבדיוק ניסה לזחול אל מחוץ לשמיכה שפרסה ועל השביל צועדות עלמות חן, צעירות יותר ופחות.

לקחתי נשימה ארוכה לריאות והרגשתי כמו תייר בתל-אביב.

עליתי על האופניים והמשכתי עד לחוף תל-ברוך. הספקתי לטבול במים במשך אולי רבע שעה, עד שהשמש שקעה ורמזה לי שהנה הגיע הזמן לחזור הביתה, מזיע, מסריח, מלא בחול, אבל תייר.

הרבה זמן לא כתבתי בבלוג שלי. האמת היא שהייתי בשוק מוטורי קטן, סוג של טראומה מוזרה שיכולה לקרות רק לאחד שחי, נושם, אוכל ושותה רכבים ומנועים מינקות. 

בשבוע ומשהו שהויטארה אצלי הספקתי להתייאש ממנה ולהתאהב מחדש. מצד אחד, היא ללא ספק גרוטאה מסריחה (והיא באמת מסריחה, אני חייב לעשות משהו בנידון). כמעט בכל השוואה בינה לבין ה205 האהובה שלי היא תצא מפסידה - היא רועשת בצורה בלתי רגילה, קופצנית, המושבים לא נוחים ולא מפנקים, תצרוכת הדלק לא משהו בכלל (הצלחתי לעשות 1:10 בנסיעה משולבת!), קשה מאוד לשייט במהירות שמעל 90 קמ"ש (110 נשמע לי כמו חלום רחוק) והרדיו שלי דפוק.

רוצים דוגמא? כל עכבר עיר מהמרכז בוודאי מכיר את קטע הכביש בו הופכים נתיבי איילון לכביש מספר 1. קטע כביש גלי מאוד, משובש בטירוף ובגדול מעצבן לנהיגה. פעם עבדתי בשדה התעופה והייתי עושה את הדרך הזאת על בסיס כמעט יום-יומי. עם ה205 פשוט הייתי ממשיך את הנסיעה כרגיל, מרגיש בטוח ומחובר לכביש. אבל עם הויטארה? פחד ואימה! הרכב גבוה, מתנדנד מצד לצד וממש מנסה לברוח לי מהנתיב. גם הסיבוב שמחבר את כביש 1 לכביש 4 דרומה, סיבוב שפעם הייתי לוקח ברביעי עם גז לריצפה בלי דרמות, היום אני עושה על רביעי עם ליטוף על הדוושה.

 למה בן אדם שפוי בדאתו יחזיק רכב כזה? מה זה נותן בכלל? את התשובה קיבלתי היום.

לכבוד השנה החדשה, נסעתי לבקר קרובי משפחה שגרים באחד המושבים שבאזור יבנה. אז אחרי המינגול המסורתי של החג וכמה קילוגרמים טובים של חומוס, בשרים ופיתות, לקחתי את האחיין שלי לסיור שטח קליל בשדות. לא ממש רציתי להכנס לנסיעת שטח אמיתית, עדיין לא עשיתי לג'יפ יישור קו כמו שצריך ואני בגדול עדיין לא "סומך" עליו מספיק כדי להכנס לעומק השטח, אבל דבר גרר דבר וחיש קל מצאתי את עצמי משלב ל4L ומטפס מעלה מסולע במיוחד או נחלץ בקלות יחסית מהתחפרות בחול ים טובעני. 

 כעבור שעה קלה חזרנו לחיק המשפחה. הג'יפ מלא באבק ומקושט בצלקות של בוץ ושאריות של קוצים צבעוניים, ואני מלא בפרץ אנדרלין טהור. אז אמנם חזרתי הביתה במהירות דו-ספרתית, אבל יא-באבא, אני חייב ליישר קו ולרדת יותר לשטח!

הרהורים למוצאי שבת:

• איך זה שחנויות החשמל השכונתיות הרבה יותר זולות מהרשתות הגדולות? השבוע החלטתי לקנות פעמון לדלת הדירה השכורה בה אני גר. מסתבר שבעלת הדירה פשוט לקחה את הפעמון איתה כשיצאה מהדירה, והגעתי למצב האבסורדי משהו שבו אנשים מתקשרים אלי מהקומה הראשונה כדי שאפתח את הדלת. סקירה מהירה ברשת חשמל גדולה גילתה מגוון מחירים גדול - החל מ80 ש"ח לפעמון פשוט שמגיע ללא כפתור או חיווט ועד 300 ומשהו ש"ח לפעמון עם שלט אלחוטי (מוצפן!) עם סוללת. אבל אתמול בבוקר ניגשתי לציון מחנות החשמל השכונתית ורכשתי ב50 ש"ח פעמון מוכן לשימוש, עם תקע לחשמל וכפתור וכל החיווטים. איך זה קורה?
• מי קונה תחתונים ממותגים? השבוע נפל דבר, וערב אחד גיליתי שאחוז גדול ממלאי התחתונים שלי קרוע ובלוי בצורה בלתי אנושית. לבשתי זוג שבכל זאת היה במצב סביר ועוד כמה בגדים ונסעתי לחנות ההלבשה התחתונה. בשורה התחתונה, חזרתי עם 4 תחתונים ו120 ש"ח פחות בארנק, וזה אחרי שקניתי את התחתונים הכי פשוטות (אפילו לא בוקסר) והכי במבצע שהיו. ואני שואל - מי משלם 60 ש"ח בשביל תחתונים לבנים עם פס זוהר עם קצת כיתוב? אמנם תחתונים מחזיקות אצלי די הרבה זמן, ובארון שלי אפשר למצוא כמה תחתונים מתקופת הפלמ"ח (טוב, בסדר, תקופת השירות הצבאי הלא ממש רחוקה שלי) אבל ראבק, מה יש לי אשכי זהב?
  
• למה אנחנו נורא מתפלאים שמוצר חשמלי מתקלקל? קחו לדוגמא את המחשב שלי. כבר כמה חודשים שהוא מקרטע לגמרי, נתקע כל כמה ימים, קופא סתם ככה, לא נדלק וסתם עושה רעש. זה היה הדבר הכי צפוי בעולם שהוא פשוט יתפגר יום אחד ויסרב לקום. אז באמת, אתמול אחרי הצהריים התפגר הבחור וסירב לזהות את הכוננים הקשיחים. אז למה לקח לי כמעט ארבע שעות להספיד אותו סופית ועדיין אני מסרב לזרוק השאריות של גופתו המדדמת לפח? למה תמיד אנחנו כל כך מתפלאים שמשהו מתקלקל "סתם ככה פתאום" בבית?
  

לפני חודש בערך נכנס בי החשק. פיתאום רציתי, אבל ממש ממש רציתי, רכב שטח אמיתי.

 ספרתי שקלים, שאלתי בפורום של "מביני דבר", ספרתי שוב את השקלים שבחשבון החיסכון, שאלתי שוב וחשבתי שוב ושוב ושוב, ואז שוב ושוב ושוב. לא היה קל לי להחליט.

בחודש האחרון ראיתי משהו כמו שש מועמדות. חלקן היו חלודות עד מוות, חלקן היו של סוחרים מפולפלים. אחת אפילו היתה עם מנוע בסוף ימיו המועילים ועוד כמה שסתם לא נראו לי במיוחד. היום נפל דבר, כסף החליף ידיים וזכרון דברים נחתם. בשבוע הבא היא שלי, סוזוקי ויטארה קצרה, לבנה, ידנית ועם מנוע 16 שסתומים. הכלה שמורה, מטופלת ונראה שהיתה בידיים אוהבות.

וה205? נשאר רק לקוות שבר המזל שיקנה אותה ממני יהנה ממנה כמו שאני נהנתי ממנה בשנתיים ומשהו האחרונות.

שעת לילה מאוחרת. אני חוזר עם שני חברים מביקור קצר וספונטני בכותל המערבי. כבר כמעט 2 לפנות בוקר, אמצע של שבוע רגיל לחלוטין, ואנחנו בירידות בואך שער הגיא. אז איך יצא שעמדנו כמעט שעתיים בפקק תנועה עצבני במיוחד? שעה ומשהו שעברו בקצב הליכה, פחות או יותר. לעיתים קרובות, גם זה לא.

אתמול בערב. אני נכנס ל205 ועולה לכיוון מבשרת ציון. קצת לפני נתב"ג מתחילה האטה בתנועה שהופכת חיש קל לפקק אמיתי של ראשון-קלאצ'-גלישה-ברקס וחוזר חלילה. חצי שעה של שיוט איטי והאזנה לורדה ב103FM והפקק מאחורי.

אני ממשיך הלאה רק כדי להיתקל בפקק נוסף, הפעם במחלף שער הגיא. זה כבר אחד אכזרי במיוחד - בקצב זחילה של פחות מהילוך ראשון בסרק ובעלייה. בשלב כלשהוא אני נעצר לחלוטין, פותח חלון, מדומם מנוע ויוצא מהרכב. המצב קוואקה.

פקקים גורמים לי להיות עצבני. לא בגלל שאני מאחר לסידור כזה או אחר (בדרך כלל אני דייקן ולוקח אקסטרה-זמן) אלא בגלל תחושת ההחמצה. אני מרגיש את החיים נשרפים לי, מרגיש את עצמי מזדקן למוות בפקק תנועה. כמה שעות מהחיים אני אעביר בישיבה ברכב, תקוע בגלל אידיוט אחד שלא בלם בזמן ומאות אחרים שמתעקשים לעצור ולהסתכל? יאללה, עוד גולף דור שלישי שנכנסה במעקה בטיחות  - מה האטרקציה הגדולה? תנו בגז אנשים, תנו לי להגיע ליעד צעיר.

אני חושב שאפשר לומר שקניתי את הגרסא הדו-גלגלית של רכב סיני זול.

שלשום לקחתי את הכלי החדש למבחן דרך ראשון בכבישי האזור.

היה חם, וכבר מההתחלה היה לי ברור שלא מדובר בלימוזינה מפנקת. המזגן פשוט לא קיים במהירויות נמוכות ומשפיע רק כשהקצב גובר, אם בכלל. המון חום גוף וזיעה נדרשו ממני עד שהצלחתי להבין כיצד להשתלט נכונה על תיבת ההילוכים. לתיבה יש נטייה מוזרה לסרב להורדות הילוכים ולעיתים קרובות פשוט חורקת במעבר הילוך שפשוט לא נראה לה. אני מפתח מהירות דו-ספרתית ובולם לקראת הולכת רגל עם כלב. לחיצה הגונה על ידיות הבלם מפיקה בלימה חזקה על סף נעילת גלגלים, בעוד הבולם הקידמי מתכווץ תחת כובד משקלי. אני מוריד הילוך וממשיך הלאה.

בור ראשון בכביש, ואני מגלה שבצמיג האחורי שלי חסר המון אוויר. שילדה מעולה ומתקשרת מאפשרת לי לחוש את הצמיג מתעוות בעקבות המכה הפתאומית שקיבל ואני רושם לעצמי ביקור עתידי במשאבה שבתחנת הדלק הקרובה. בולמי הזעזועים עושים כמיטב יכולתם כדי לרסן את המכה, אבל הם רכים מדי וזה ניכר בנדנוד כבד בהתחלת תנועה ובכל פעם שאני נפגש במפגע גלי על הכביש. אחרי שמילאתי לחץ אוויר גבוה יותר בצמיג האחורי (והוספתי עוד מעט לחץ לקידמי כדי לקבל היגוי חד יותר) התגובה לגליות השיבושים השתפרה פלאים על חשבון מכה חזקה בישבן במהמורות פתאומיות, מה שמלמד שעל כיולי מתלים יש ליצרן עוד הרבה מה ללמוד.

המושב לא נוח לרכיבה ארוכה. אמנם יש שוק רחב של "שיפורי מושב" הפתוח בפני, אבל המושב הבסיסי פשוט לא נוח ובשילוב עם הבולמים הלוקים בחסר אני מהר מאוד מתחיל להרגיש את הישבן שלי צועק. גם עוד הידיים לא מרוצה מהגומי הזול שעל הכידון, ואני מגלה שפשוף עמוק ביד ימין שנגרם מידית ההילוכים. אני מנסה לאמץ תנוחה אחרת ליד, אבל קשה למצוא תנוחה שגם תשמור על היד שלמה וגם תאפשר ניצחון בלוחמת ההגה הקשה – כל שיבוש בכביש משודר ישירות לידיים. ברכב צרפתי היו קוראים לזה "הגה מתקשר", כאן זה ממש מעיק.
מה נשאר? המנוע...

אין מנוע. אני המנוע.
מה חשבתם שקניתי? אופנוע, ירחם השם?! מדובר בזוג אופניים, כאלו שאמורים לתת לי קצת כושר גופני ואולי להשיל מגופי כמה קילוגרמים שמזמן כבר הייתי צריך להוריד. אז נכון שהמנוע חלש מאוד, אבל האופטימיים שבחבורה צופים שהוא יפתח והביצועים ישתפרו אחרי הרצה של כמה מאות קילומטרים. אבל תמורת  מה ששילמתי עליו, הוא אמור לתת לי חבילה מנצחת של ביצועים והנאה.

 
נחכה ונראה  :-)

• היום היה יום ללא תאונות דרכים. אכן, היום עבר מעולה והוכתר אצלי כהצלחה כבירה. למרות שעשיתי את הדרך בית-עבודה ארבע פעמים לא עשיתי אפילו לא תאונה אחת! מצד שני, נתקלתי בשני אנשים שנסעו עם מראות צד מקופלות ובאחד שחסם רחוב שלם במשך כמה דקות רק כדי לדבר עם הבן שלו שעמד על המדרכה.
• היום היה חם, ומחר אפילו עוד יותר. ההיסתדרות מבטיחה לנו שביתה כללית במשק ואני מסרב לקחת סיכונים ולקחת את האוטובוס לעבודה. גם מחר אני אסע ברכב לעבודה למרות הכל, לא בא לי לאחר בבוקר ולחזור מסריח אחרי הליכה מיוזעת בערב. באמת שתכננתי לנסוע באוטובוס, אבל...
• כבר חצי שנה שלמה שהרכב שלי לא ראה מוסך. השבוע הוא התחיל לרמוז לי שהוא מתגעגע למגע ידו של מכונאי הבית. הצירייה השמאלית מתקתקת קלות בפניות חזקות ימינה, משהו במדחס המזגן מרעיש יותר מבעבר וגם המאוורר של הרדיאטור קצת חורק. עדיין לא החלטתי במה אני מטפל בעצמי ומתי. אני בהחלט צריך לעשות את זה בהקדם ולהתחיל לאסוף חלקים ואינפורמציה.

אני שונא את מרפי ואת החוקים שלו.

במקור היה כאן פוסט מעולה שסיפר על מעללי באחד הערבים היותר משעממים שהיו לי בשבוע האחרון. הוא כבר ממש היה כתוב ונשאר רק לקרוא את הכל עוד פעם או פעמיים ולתקן עוד שגיאת כתיב. הייתי ממש מרוצה ממנו וממני עד ש...

 המסך LCD החדש שקיבלתי במתנה ליום ההולדת שלי (יש עוד קצת פחות משבוע, אבל תודה על הברכות) הגיע. השקעתי בערך שבוע בחפירה ונבירה עמוקה בכל מיני אתרים באינטרנט כדי למצוא מסך LCD שהוא גם גדול, גם יפה וגם עם תצוגה איכותית מספיק. לא שאני איזה חד-עין מטורף אבל אם ממש לא התחשק לי להתאכזב מLCD מעאפן. כל כך שמחתי שקיבלתי את המסך שמיד ניגשתי לחבר אותו למחשב. עבדתי כטכנאי מחשבים במשך שנה ואני יודע שלהחליף מסך לוקח לי בדיוק שלוש דקות, וזה כולל הרכבה של הרגל. 

פירקתי את הCRT הישן שלי וזרקתי אותו לפינה הכי מאובקת שמצאתי והתחלתי להרכיב את הLCD החדש. שלוש דקות מאוחר יותר הוא כבר היה על השולחן, מחובר לחשמל ולמחשב ומציג... כלום. חושך. נאדה.

בשלב הזה התחילה סאגה של משהו כמו ארבע שעות במטרה להחזיר לחיים את המחשב שלי. בערך בגיל 12 התחלתי להתעסק עם המחשב בעצמי. זה היה אחר צהריים של יום שישי, בדיוק עברנו דירה וההורים שלי ישנו צהריים. אז היה לי מחשב XT עם מסך CGA - משהו מטורף! אבל המחשב היה מפורק ולי היה משמעם. אין לי מושג איך הצלחתי לחבר את המחשב ולהפעיל משחקים בהתחשב בעובדה שאז לא ידעתי אפילו להדליק את הגז. בכל אופן, באותו יום שישי היה הרבה יותר כיף לשחק במחשב. למה אני מספר את זה? כי המחשבים בבית שלי הם סוג של שעטנז ביזארי לחלוטין שיצרתי בעצמי. קחו לדוגמא את המחשב הישן שנמצא בחדר השני - לוח אם עם שני מעבדי פנטיום II שקיבלתי במתנה מהעבודה של אבא שלי, מארז שמצאתי ברחוב עם ספק מטורף של 500W שלקחתי מחבר, דיסק קשיח של 80 ג'יגה שקניתי לפני חודשיים בזול, כרטיס מסך GeForce 440MX שקיבלתי במתנה מבן-דודה שלי אחרי ששדרג לאיזה כרטיס מטורף וצורב שהגיע מהמחשב שלי אחרי ששדרגתי את עצמי לצורב DVD. ואם יש משהו שהמחשבים שלי בבית לא אוהבים זה שינויים. בואו נגיד שהרבה יותר קל לשכנע רס"מ בחיל החימוש לבצע רפורמה במערך החימוש הצבאי (ולפטר 500 נגדים) מאשר לשכנע את המחשבים שלי לקבל חתיכת חומרה חדשה. 

 וזה בדיוק מה שקרה עם המסך החדש שלי. איכשהו מצאתי את עצמי מפרק את כל רכיבי החומרה שיש במחשב רק כדי להגיע למצב המאוד מוזר שבו אם הכרטיס קול עובד המקלדת לא מגיבה, ולהפך. רק אתמול בערב הצלחתי לגרום להכל לעבוד כמו שצריך, והנה אני מאזין לחדש של אפרת גוש וכותב בבלוג. אני עדיין פוחד לכבות את המחשב והוא בטח ישאר דולק איזה חודש או משהו, אבל לפחות אפשר לגלוש בכיף.

ובאמת שניסיתי לכתוב מחדש את הפוסט הקודם אבל זה יצא רע ומאולץ. רק כדי להצדיק את הכותרת (וכמובן, ליצור קשר למוטוריקה למען הבחור החביב שקרא עד כאן) אספר משהו מאותו ערב מסתורי. 

היה לי משעמם. ממש משעמם. ראיתי פרק של טופ-גיר בערוץ אגו ועוד פרק מהעונה החמישית של נשואים-פלוס במחשב. למרות שהגיעה השעה ללכת לישון ממש לא היה לי חשק, ומכל הדברים בעולם שבן אדם יכול לעשות בשעת לילה מאוחרת מצאתי את עצמי בתוך ה205 בדרך למגרש חניה ריק ונטוש באזור שאמור להיות אפילו עוד יותר נטוש. 

 מה עשיתי שם? עוד ניסיונות נואשים שלי לאלף את חיית הפרא שנקראת "היגוי-יתר".  התחלתי בכמה סיבובים איטיים על המגרש כדי לחמם צמיגים ולחפש סכנות בדמות בורות ומדרכות. התקדמתי לקצת פניות ושינויי כיוון מהירים כדי להתחמם בעצמי ואז התחלתי לעצבן את הרכב עם פרובקציות רעות. רעות מאוד. 

והיא ממזרה ה205 הזאת. בהתחלה מתעלמת לגמרי מהפרובקציות שלי. ה-ל-ו, אני מעביר משקל קדימה תוך כדי פנייה, למה אין תגובה? נו!!! ואז אחרי כמה סיבובים אני ממש, אבל ממש מתעצבן ובולם ממש חזק תוך כדי סיבוב ממש חד במהירות ממש גבוהה ו... הזנב מחליק... אני מתקן בהחלשת הבלימה והפניית הגה... ואני נוסע רוורס. לא בדיוק התוצאה שרציתי לקבל.

לקח לי משהו כמו שש או שבע סיבובים עד שהגעתי לרצף פניות נשלט. פתאום תת-היגוי צפוי הופך בהדרגה להיגוי-יתר עצבני ואני מתקן בעדינות ומחזיק את הרכב כמו שאני רוצה כשהוא אשכרה גם נוסע למקום שאני רוצה. היה כיף. לא יודע כמה זמן זה היה אבל מתישהו התחיל להסריח מגומי שרוף בכל המגרש וראיתי את צ'קלאקה כחולה בזווית העין.

מה, לא יעצור אותי האדון-שוטר החביב? בטח יעצור. אבל הפעם יצאתי מזה בקלות - הוא לא ראה כלום ורק רצה לבדוק רישיונות וכאלו. מזל שעצרתי בזמן ונתתי לריח להתפוגג קצת ברוח הלילית הקרה. חזרתי הביתה והלכתי לישון. גם ככה הוריד לי את הלב למכנסיים השוטר הזה והבטחתי לעצמי שהפעם המיכל של הדלק יחזיק עד סוף השבוע לפחות.