1. היה מפגש

ביום שישי האחרון נפגשנו, חברי מועדון אלפא רומיאו, לסעודה החגיגית השנתית ב"צל תמר" באשדות יעקב. אני לא אפרט יותר מדי כאן, אם כי מדובר בהחלט בארוע מוצלח, יפה ומהנה, ובאתר המועדון (www.iaroc.org.il) אפשר לקרוא עליו ולראות תמונות.

הדבר ששיעשע אותי במיוחד, ומשעשע אותי תמיד בארועים מסוג אלה, זה התגובות מסביב.

התגובה הנפוצה ביותר, מתרחשת לרוב בעת הנסיעה בשיירה, אך גם בתחנות בהן אנו עוצרים מעת לעת: זהו הנהג הפותח את חלונו וקורא "מה קורה? משהו של אלפא רומיאו?". "לא אחי," בא לי לענות, "דווקא ארוע של מיצובישי, אתה לא רואה?".

יש גם הרבה מפרגנים - מכיוון שהפעם באתי בלי המשפחה, נסעתי באלפאסוד, ובהחלט ראיתי לא מעט נהגים מחוייכים זוקפים בהונות למעלה לאות הערכה. אני לא יודע אם ההערכה היא לסוד או לעובדה שעמדתי ללא חת בחום הצהריים, בפקק המזדחל של ואדי ערה, בלי מזגן.

בדרך חזרה, לצערי, החליטה הסוד להראות לי גם כמה מחסרונותיה (רמז: האיטלקים אוהבים ספגטי. עוד רמז: האהבה הזו בולטת במיוחד כשהם מתכננים מערכת חשמל). האורות האחוריים החליטו שלא מתאים להם להידלק, מה שדי מבאס בהתחשב בעובדה שחצי מהדרך חזרה לתל אביב מתנהלת בכבישים שמע"צ לא מוצאת לנכון לצ'פר בתאורה של ממש.

הטקטיקה שנקטתי במקרה זה (גם כמסתור, ובעיקר מסיבות בטיחותיות) היתה לנסוע לפני ה-33 של אלעד (תודה אלעד שעמדת בקצב האיטי שלי... הבלמים של הסוד, אתה יודע, יש להם מגבלות...) כך שה-33 תשמש כמגן האחורי שלי. זה לא הספיק לשוטרים שעצרו אותי בדרך (האמת, בצדק), הם הבינו שאין לי יותר מדי מה לעשות והבקשה היחידה שלהם היתה שאדליק 4 וינקרים. מה שנשמע הגיוני בערך ל-5 שניות, עד שהמשכתי לנסוע והייתי צריך לאותת שמאלה.

2. קצת מופז לקינוח

"אי אפשר ללמד בכוח". זה מה שהיה למופז להגיד היום בעניין הוצאת צווי מניעה למורים (ואל תשאלו מה למופז ולחינוך. את הקשר שלו לתחבורה כבר הבנתם?)

מופזצ'יק, אמרת דבר נכון. רק חבל שמופז השני, זה שבמשרד התחבורה, עוד לא הבין את זה.

 

... ניחשתם נכון, אצבעוני המפקד.

ובמדינת הגמדים, שוב, רעש מהומה. אני מתכוון כמובן לקשקוש הזה .

אבל הפעם אני אפתיע אתכם בתמיכה בלתי מסוייגת באצבעוני.

ראשית, כמי שעשה כבר קורס נהיגה מונעת בחייו (או שניים. או שלוש. יכול להיות שהיה גם רביעי? הזכרון נעשה מטושטש... אני זוכר יריות, ואת מסוק ה"יואי" בא לאסוף אותי...) אני מוכן לשלם כל מחיר כדי לא לעשות עוד פעם את הדבר הזה. בתכל'ס, אני מעדיף לבזבז שעה על תיאוריה ועוד שעה על טסט, ולא לשרוף את עשר השעות הארוכות ביותר על הפלנטה בהאזנה לסיפורי פמפומי-ברקסים מפי נציגו עלי אדמות של חיים הכט.

שנית, ביטול שיטת הנקודות. נו, הרי ברור שהשיטה הזו עברה מהעולם, ולפחות חברה גדולה ומכובדת אחת כבר התנצלה בפני לקוחותיה מעל כל דפי העיתונים וערוצי הטלביזיה, והציעה להם הנחות במקום נקודות. לאחר שנציגת השרות האסרטיבית של מועדון הנוסע המתמיד של אל-על הודיעה לי, חד וחלק, שלא ניתן להסב נקודות של משרד הרישוי למיילים, הבנתי כבר שבזבזתי סתם זמן יקר בצבירת נקודות. כמו אידיוט, נסעתי 140, נתתי לשוטר לגהץ לי את הרשיון ומה? אפילו קופון לסטימצקי לא קיבלתי. בקיצור, אני עם הנקודות האלה גמרתי ושוב - אני מוכן לקבל כל תחליף סביר שאצבעוני מוכן להציע.

גם הרעיון של תיקים אדומים נשמע לי מעניין, אם כי לדעתי מתאים יותר לנהגות (אני אישית מעדיף שחור).

בקיצור - אחלה רעיונות, פרץ אמיתי של יצירתיות. כנראה צריך ריח בחירות באופק כדי שאצבעוני יתחיל להראות לנו מה הוא באמת יודע! ולכבוד צה"ל, ליוויתי הבוקר את יערה למשפחתון עם שיר חדש:

"בוקר טוב אדון מופז

- בוקר אור לכל הגן!

מי אתה היום מופז?

- היום אני גנן."

"ערב טוב אדון מופז

- ערב די מדהים!

מה אתה עושה מופז?

- עולה לי על מדים"

זה שיר טפשי, כמובן. אני לוקח את הילדה למשפחתון, מה רציתם שאני אשיר לה, "נשל הנחש"?

1. מזמן לא כתבתי

מצטער. הייתי עסוק. לקוחות, לקוחות, לקוחות. עבודה, עבודה עבודה. וגם קצת ילדונת בבית.

לפני חודשיים סיפרתי מעל דפי motori, קבל עם ועדה, על הבורג בצמיג, ויכולים הייתם לשער שלפחות 2 צמיגים חדשים עלו על גלגלי האלפא (למעשה 4, ניצול הזדמנות). ועדיין, מקץ חודשיים, טרם שיפשפתים על גרגירי האספלט החמימים של נס הרים. חוזר שנית: חודשיים, בלי נס הרים. חודשיים. רבאק!

באמצע הייתי בחופשה קצרה בצ'כיה. איזה נהגים מגניבים הם הצ'כים: לוקחים כל סיבוב כאילו הם במהיר ועצבני, אבל מספיק שיקלטו אותך רק מסתכל, מרחוק, לעבר מעבר חציה והם כבר עוצרים בנימוס. אני משער שבפראג הפקוקה זה לא כך, כמו בכל עיר גדולה, אבל אני הייתי באזור גבול גרמניה.

2. גאוות יחידה

קלטנו הרבה עובדים חדשים בחודש האחרון. רובם זכאים לרכב צמוד, ובמיטב המסורת שלי אני נותן להם בחירה חופשית לחלוטין, להתקשר לחברות הליסינג ולבקש כל דבר שיש להם. מיטב היפניות והקוריאניות הפופולריות עומדות לרשותן, ומה בחרו העובדים שלי?

2 בחרו רנו מגאן. 3 לקחו C4. יצויין כי בעלי הרכבים הנוכחיים בחברה כוללים 2 C5ים ועוד מגאן אחת, 2 טנדרים צרפתיים ועוד פורד קונקט אחת. אף לא שיקוץ אסייתי בודד לרפואה. אם נזכור גם את 2 האלפות הפרטיות בחניון שלנו, אני בהחלט יכול לומר שאני גאה בעובדים שלי, אבל גם חושד ש"אפקט העדר" הישראלי הידוע לשמצה הוא בעצם "אפקט קצין הרכב צר האופקים", המשכנע את עובדי חברתו לקחת את המאזדה שהוא בחר עבורם ולהגיד תודה.

3. גיליתי תגלית פיזיקלית

אתם מוזמנים לנסות את זה בעצמכם ולהעמיד אותי על טעותי. זה קרה לי פעם, פעמיים, שלוש, וחשבתי שזה מקרי, אבל בפיזיקה נהוג לומר שאם תיאוריה מסוגלת לנבא תוצאות ולא רק להסביר אותן בדיעבד, אז כנראה שיש בה משהו, וכשהתאוריה שלי הצליחה לנבא פעם, פעמיים, שלוש, החלטתי לפרסם את ממצאי. התלבטתי אם ללכת למגזין Nature, בסוף החלטתי על Motori.

אז ככה: אזניית הבלוטות' מתנתקת ב-G צדדי גבוה. היתה לי אזניה ישנה ועלובה, ללא מותג, כשזה היה קורה לי איתה תוך כדי שיחה ברכב האשמתי את האזניה. היום, עם אזניית מוטורולה שלא מתנתקת לי לעולם במשרד, ועדיין מתנתקת כשאני לוקח סיבוב חד במהירות, אני יודע שיש פה תופעה פיזיקלית. ולא, לא משנה עכשיו הסוגיה של לקיחת סיבוב חד במהירות תוך כדי שיחה סלולרית - לא צריך לעשות את הסיבוב על הקצה, G צדדי קצת יותר גבוה מהמקובל (בוא נגיד, כזה שסבתא שלך היושבת לצידך היתה אומרת שאתה רוצה להרוג אותה, אבל לא כזה שהיה ממש הורג אותה) בהחלט מספיק.

 

היו זמנים, שלא היה עובר שבוע בלי שארגנתי לי איזו נסיעת מבחן קטנה באחת מסוכנויות הרכב הקרובות למקום עבודתי. תמיד יש תירוץ טוב לבחון מכונית חדשה: בין אם זה בשביל עובד חדש במשרד, חבר, קרוב או בשביל עצמי.

לא יודע מה קורה בקיץ הזה, אבל אין נסיעות מבחן (טוב, בסדר, היתה ה-159 דיזל, אבל זה היה בשביל הכתבה פה, כלומר - זה היה עבודה, לא תחביב). גורנישט. בשבוע האחרון זה התחיל להציק לי, למרות עומס העבודה החלטתי שאני פשוט חייב לעשות סיבוב, לא משנה על מה. רשמתי את עצמי בכל אתרי האינטרנט של כל מי שמשיק רכב חדש בימים אלה, מאזדה, פורד, סובארו, כולם.

אבל לאף אחד לא אכפת מהצרות שלי. פורד ומאזדה מסתדרים בלעדי ככל הנראה - לגבי ה"2" חזרו אלי (כל הכבוד, התגובה היחידה שקיבלתי) שאין אף נסיעה פנויה עד אוקטובר. לגבי המונדיאו אין בכלל מה לדבר, אין רכבים. סובארו לא מגיבים. אוף! למי צריך להתחנף פה? נכון שסמל"ת תמיד עונים על כל מבוקשי, אבל בסדר, עשיתי סיבוב כבר על כל דבר שיש אצלהם (חוץ אולי מדובלו. לא תודה, מוותר), ולגבי ה-500... נראה לי שאני אקבל iPhone עם עברית לפני שזו תגיע לפה.

הקיצור מצ'עמם. הפתרון היחיד לי ולשכמותי: ערב חילופי מכוניות. חבורת גברים עצובים, עוטי מסכות שחורות כמיטב מסורת המסיבות הדקדנטיות, יחליפו ביניהם מפתחות לשעה קלה, ויבחנו את מכוניותיהם של חבריהם. לכו חפשו, לא נותן את המפתחות של האלפא שלי לאף אחד. אלא אם יש לו במקרה פאגאני זונדה להחלפה.

 

7 בבוקר, לאחר לילה לבן למדי, אנחנו בדרך עם הילדה מנתב"ג הביתה, לתל אביב (היה נחמד מאוד בצ'כיה, תודה, גם הטיסה היתה בסדר).

נהג המונית לא מזדרז במיוחד. בלשון המעטה. בסיבובים של הכביש היוצא מהטרמינל עוקפים אותנו כמה צבים, אני חושב.

"לא סוחב, הדיזל, מה?" אני רומז לו. "אני נוסע לאט בגלל הילדה" הוא משיב. יערה מאחורה משמיעה צליל כלשהו. אני משער שמשמעותו היא "אבא, למה האוטו לא זז ואיך קוראים לחיה המצחיקה שעקפה אותנו עכשיו?".

 

מגיעים לכביש 1, והנהג שלנו חברה'מן, ואני מקווה שלא ייקח אותנו לתימן כי זה עלול לקחת קצת זמן. משאיות עתיקות עוקפות אותנו מכל כיוון. "לצאת החוצה, לעזור לדחוף את האוטו?" אני שואל אותו. "רוצה לנהוג במקומי, אבא'לה?" הוא מתעצבן קצת, "יש פקק". ברור שיש פקק "אבא'לה", קודם כל יש אחד גדול מאחוריך, וככל שעוקפים אותך הוא גם הולך ומצטבר לפניך.

נהיגת פקקים היא קודם כל האומנות של בחירת הנתיב הנכון, והנהג שלנו הוא אכן אומן, מסוג מסויים. בוא נגיד שאני מקווה שהוא לא בוחר באילו מניות להשקיע באותו אופן שהוא בוחר נתיבים. אשתי מתעצבנת קצת מאחורה (שם, איפה שהמזגן לא ממש מגיע) "תגיד לו שיעבור נתיב". אני קצת מיואש, ואין לי כוח להתווכח עם הנהג. "אמא'לה, רוצה לנדנד לנהג במקומי?".

אנחנו מגיעים הביתה, ואני מפרק את כסא הילדה באיטיות מכוונת. אני גם מוציא את התיק מאוד לאט, וגם בארנק שלי יש פקק מטבעות שגורם להליך התשלום להיות די איטי. כל זה כמובן לא מזיז לנהג, שכל התנהגותו משדרת "חבר'ה, אני חבר מועצה עם פנסיה, אני לא נוהג מונית בשביל פרנסה, אלא מתוך שליחות ציבורית, ואני לא ממהר לשום מקום".

האמת, שלנהוג במקומו (אבא'לה) יכול היה להיות לא רע, ואני חושב כבר על סטארט-אפ: שרות מוניות שבו אתה נוהג ונהג המונית יושב לידך. זה הרי מושלם - הלקוח נוהג בדיוק כמו שהוא רוצה, נהג המונית יכול סופסוף לנוח (במקום "אבאל'ה אני מארבע בבוקר על הכביש"). יש משקיעים?

מה אתם רוצים ממנה? פנדה קטנה, חמודה, צנועה, לא מנקרת עיניים. בקושי תופסת מקום חניה פצפון. לא מפריעה לאיש.

בדקתי את שאר המכוניות בשכונה. אף אחת לא נראית ככה. עדר הטויוטות והמזדות ישן בלילה בשלווה, כג'מוסים מנומנמים ליד מקורות המים. רק הפנדה מתעוררת בבוקר כמו איזה מיסיונר עקוץ יתושים בלב אפריקה. עוד שריטה.

למה זה, ילדים? האם זה משום שאתם בטוחים שנהג פנדה בשום אופן לא יכול להיות ערס מפחיד ושעיר שירדוף אתכם בחלומות שלכם (וגם במציאות) אם יתפוס אתכם מתקרבים עם מפתח לאוטו שלו? Would you bet your life on it?

נכון, נהג הפנדה אינו ערס מפחיד, אלא בסך הכל אשתי, מטר שישים וקצת. אבל, ילדים, לא ראיתם אותה כשהיא כועסת. חבל, באמת חבל על הילדות המאושרת שלכם. עדיף תלכו להוציא אוויר מהצמיגים בב.מ.וו של השכן עם הגורמטים, תאמינו לי הוא פודל לידה.

עזבו כבר ת'פנדה. דלת ימין אחורית קשקשתם, דלת שמאל קדמית עשיתם פסים, על המכסה מנוע ציירתם כנפיים (או להבות? לפחות תתאמנו קצת, ואני מקווה שלא בניתם על אמנות קעקועים כאופציה תעסוקתית עתידית). די, מספיק, באמת. תנו לאשתי מספיק זמן, היא כבר תדפוק את האוטו לבד, הנה תראו -הפנס האחורי משמאל, הפגוש מימין - זה עבודה עצמית, בלי עזרה שלכם. ועבודה הרבה יותר מקצועית משלכם, אם יורשה לי להעיר.

עזבו כבר ת'פנדה. נראה אתכם גברים על הב.מ.וו.

לראשונה מזה זמן רב, החלטתי לקחת הפסקה קטנה באמצע היום ולחתוך הביתה לראות קצת F1 בשידור חי.

ערוץ 5 החליט לשדר את המרוץ (ככל הנראה ליגת הקרלינג בנורבגיה יצאה לפגרת קיץ, או שבועז קורפל הצליח לנחש את הטלות המטבע של מנהל הערוץ שלוש פעמים ברציפות ואף זכה כשההוא הציע לו "כפול או כלום?").

המילטון החליט לבדוק האם קיימת מציאות מעבר לאזורי ההחלקה, או שמא היקום נגמר שם (כן, קיימת מציאות) וכן לבדוק האם באמת הצמיגים מלאים מים (הם לא. לצמיג יש חור בשני צדדיו, למרבה הצער).

שמי נורבורגרינג החליטו שרטוב זה יותר מעניין.

בקיצור, פראייר מי שנשאר בבית.

אז חתכתי מהעבודה לאיזה שעתיים (שהפכו שעתיים וחצי, תודה לגשם). התעלמתי מכל הטלפונים הלחוצים של י' הטכנאי, ש' הבוס שלו, י' הלקוח (הנחמד דווקא) ושות', גם אחרי הצלצול השלישי. "נניח שאני בפגישה חשובה" אמרתי לעצמי, "תסתדרו לבד".

היה שווה. היה גשם, החלקות, עקיפות בפיטס, עקיפות על המסלול, תאונות, תקלות ושאר ירקות. כל מה ש-F1 מבטיח ורק לעתים נדירות מקיים.

אח"כ נסעתי למשרד, כי לא נעים.

ובערב, כשירדתי לחניון המשרד כדי לצאת סופסוף הביתה, גיליתי צמיג שטוח ובורג.

תודה רבה, באמת. אבל אם אתה חושב שבשביל זה אני אצום בתשעה באב - תצטרך להשתדל יותר, אני לא כזה חלשלוש.

כהרגלו בקודש מדי כמה חודשים, פונה יו"ר עמותת אור ירוק, מר אבי נאור, אל התקשורת ובפיו טרוניות על התנהלות הממשלה. לא שאין אמת בטענותיו כלפי הממשלה (למעשה, ברור שעקב מעמדו המכובד הוא עוד מתבטא בעדינות יחסית) אבל מה לגבי העמותה עצמה?

היום כבעבר מתלונן נאור (ואני מצטט מ-YNET) "המאבק בתאונות הדרכים מתנהל ללא תכנית לאומית". אז אני הולך כמה שנים לאחור, ונזכר בקמפיין "התכנית הלאומית" ו"עצומת המיליון" של אור ירוק. אז ניסיתי נואשות לפנות לעמותה כדי להבין, מה היא בדיוק התכנית שאליה מתכוונת העצומה ועל מה בדיוק אני חותם, אם אני חותם? ניסיתי לכתוב, להתקשר, השארתי הודעות, ציינתי גם כי אני דובר ומייצג של עשרות חברי מועדון רכב המתעניינים בנושא, אך לא קיבלתי כל תשובה.

היום, אתר העמותה כולל התיחסות לדוח שיינין. למען הסר ספק, ועדת שיינין מונתה ע"י שר התחבורה לשעבר מאיר שטרית, ולא כתוצאה מעצומה כלשהי. העמותה אמנם תומכת בדוח הנ"ל, אבל אז מה? גם אני יכול "לתמוך" בדוח.

ניסיון למצוא עיקרים של תכנית באתר העמותה מעלה תמונה עמומה למדי, בדיוק כמו פעילות הממשלה. יש שם אוסף נחמד של סיסמאות כגון "עידוד התנדבות למשטרת התנועה" (אותה משטרה שפעילותה, אליבא דנאור, אינה תואמת היום כל תכנית לאומית), "תמיכה אקטיבית בתכנית הלאומית" (עניין מעגלי משהו, בהתחשב בכך שאין עדיין תכנית שהוגדרה כלאומית), "נהיגה תחת השפעת אלכוהול" (עניין חשוב ונכון, אבל הנושא כבר נמצא במרכז הדיון הציבורי והטיפול המשטרתי גם ללא קשר לעמותה) וכו'.

בנוסף יש באתר מיני פטנטים נחמדים באמת שיזמה העמותה במשך השנים, כגון "הקופסא הירוקה". אבל גם אוסף הפטנטים הזה אינו מהווה תכנית.

האם ניתן להסיק מכל זאת שאני מתנגד לפעילותה של עמותת אור ירוק או מזלזל בה? כלל וכלל לא. אבל אם בוחנים את פעילות העמותה מסתבר שהיא סובלת ממש מאותם מחלות של משרד התחבורה: התנהלות אקראית, התיחסות לדוחות ומחקרים באופן שטחי, ללא אימוץ והפנמה נראים לעין, ריבוי סיסמאות ופטנטים, הרבה דיבורים והודעות לעיתונות ומעט הקשבה, והצמדות לקונספט לפיו משטרת ישראל היא המחנך הרשמי של מדינת ישראל ונהגיה (ואולי כדאי להכפיף את המשטרה למשרד החינוך, לפיכך).

בקיצור - מסתבר שלבנות תכנית לאומית לבטיחות בדרכים זה בכל זאת לא כל כך פשוט. אבל לעמוד בצד ולתת עצות - דווקא קל.

7 בערב, אני מקבל טלפון מ-ג'. ג' הוא קרוב משפחה, חביב דווקא, אבל מאלה שאתה שומע מהם בעיקר בחתונות, לוויות והלוואות. "גנבו לי את המכונית. אני צריך לקנות משהו חדש. אתה קצת בענייני מכוניות?"

"כן, קצת" אני אומר, "מה אתה מחפש?" . אני זוכר את האוטו הישן שלו, סובארו שהוא החזיק בערך 15 שנה ומעולם (כך השמועות) לא ראתה מוסך. "אני מחפש מכונית אמינה". זהו פחות או יותר.

אני מנסה לחלץ עוד משהו, בייאוש. ג' מודה שיש לו עוד כמה צרכים, כמו להוביל את המשפחה לפעמים לטיולים - 5 נפשות סה"כ. וואלה.

כמה קל במצבים כאלה, בפורום "ייעוץ לרוכשי רכב" בקארזפורום, לרדת על אלו שרק האמינות מעניינת אותם, וכמה מפתה להציע להם - בכוח, דווקא - כל מכונית שהיא, ובלבד שלא תהיה יפנית. במצבים כאלה אני תמיד מגייס את כל כוחות השכנוע, משתדל אמנם לא להזכיר את האיטלקיות החביבות עלי אבל לא מתאפק שלא לדחוף את הפוקוס, קלף הג'וקר הקבוע שלי במקרים כאלו, או אפילו במקרים קיצוניים איזו סיטרואן.

אבל זו המציאות, הבנאדם הוא קרוב משפחה, ואני מכיר אותו - הוא לא עשיר, ממעט בנסיעות ככל שניתן עקב ראייתו הלקויה, הוא מצפה להחזיק את הרכב שלו עוד איזה 10 שנים, ותקציב הבית שלו ממש לא כולל סעיף "מוסכים ותיקונים". האם אני יכול בלב שלם להגיד לו "תשמע, לסיטרואן יש שם טוב בשנים האחרונות"? האם אני אוכל להביט בעצמי במראה אם לגולף שלו ("תשמע, גם הבטיחות חשובה") יפלו החלונות...?

בסופה של השיחה, אני טופח לעצמי על השכם: לא הזכרתי את טויוטה. OK, יכול להיות שהזכרתי את מאזדה 3, ואנשים שהאזינו לשיחה מוכנים להשבע שהזכרתי את יונדאי אקסנט, אבל אני מכחיש בתוקף.

 

הבלוג יוצא לדרך. כמו כל ההתחלות, יש הרבה אופטימיות.

זו תקופה של התחלות: אני מסתכל על הילדונת שלי, בת שנה, דוחפת במרץ את הבימבה הצהובה שלה, שבחרטומה כמובן הדבקתי סמל של אלפא רומיאו. הילדה מלאת אנרגיה, רצה בבית, בסיבובים הבימבה נוטה על צידה בזווית גלגול מוגזמת, מרימה גלגל אחורי - אבל אף פעם לא מתהפכת. לילדה יש אינסטינקטים של שומאכר!

עד כמה האופטימיות הזו תימשך, אין לדעת. מטבעו של בלוג שהוא מאפשר לשחרר קיטור (בקיצור, לקטר). ויש הרבה על מה לקטר.

למשל, רק אתמול, הייתי בדרכי לנתניה. השעה עשר בבוקר, הפקקים התפוגגו והתנועה זורמת. אני נכנס לסיבוב הרחב בכביש החוף, לפני מחלף פולג, והנה התנועה בולמת בפתאומיות לפני. כמה נהגים שניצלו את קטע הירידה של הסיבוב כדי לתפוס קצת תאוצה חומקים בקושי מפגיעה ברכבים שלפניהם. 

זוחלים קצת קדימה, והנה הסיבה מתגלה והיא לא ממש מפתיעה: ניידת תנועה, טנדר ישן וחבוט, ושוטר שממש בער לו לעצור את נהג הטנדר דווקא כאן, מאחורי הסיבוב העיוור היחיד ברדיוס של עשרים קילומטרים. כאילו, בסדר, אני מבין ששוטר תנועה עשוי להיות בלש ימ"ר מתוסכל שצריך אדרנלין, אבל למה להסתפק בכביש החוף? למה לא תשכב על הנתיב בפנית ה-corkscrew במסלול לגונה סקה בקליפורניה?