לא מזמן עשיתי סיבוב על היאריס דור ראשון של אמא שלי. מודל 2002, אצלנו 6 שנים, ממש עכשיו עברה את ה-50000 ק"מ. אם אתם מתפלאים איך זה - פשוט מאוד. אמא שלי נוסעת ברדיוס של חמישה קילומטרים מהבית. לעבודה, לסידורים, לקניות. אפילו אמא שלה גרה בהרצליה, שזה אולי 4.9 ק"מ מהבית. וזה מביא אותנו לנושא: כשנהגתי על האוטו שיחקתי עם מחשב הדרך ומצאתי שהוא שומר את צריכת הדלק מהרגע שמאפסים אותו, שזה למיטב זכרוני מתישהו ביוני 2001, כשהרכב הורכב במפעל. המחשב הראה בדיוק 9 ק"מ לליטר.
כדי שתבינו כמה שזה אבסורד, הנה מספר נתונים. לרכב מנוע 1.3 ל' עם 86 כ"ס, והוא שוקל פחות מטון. מחשב הדרך מאפשר תצוגה של צריכת דלק רגעית אשר מציגה מידע כגון: בזמן נסיעה רגועה של 100 קמ"ש לערך, הצריכה לא יורדת מ-1:15 ולרוב נמצאת גבוה יותר. אם מורידים את הרגל מהגז וגולשים, התצוגה מראה 35  ק"מ לליטר, ועושה את זה עד שהרכב מאט אל מתחת ל-30 קמ"ש. יותר מזה, בגלישה על 10 קמ"ש בערך היא מראה סביב ה-9 ק"מ לליטר - מה שאומר שאמא שלי הייתה יכולה פשוט לגלוש מבלי ללחוץ על הגז כמעט בכלל ולהשיג אותה תוצאה. המהירות הממוצעת לאורך אותם 50000 ק"מ, אם אתם שואלים, היא פחות מ-20 קמ"ש. הרבה פחות.
אמא שלי, מלבד רדיוס הנסיעות המצומצם שלה, סובלת מהרגלי נהיגה לא חסכוניים במיוחד. זה או-או אצלה. או פול-גז, או פול-ברקס. היא גם נהנית מאוד לקלל את כל הנהגים האחרים על הכביש, אבל זה נושא לבלוג אחר. מה שאני מנסה להגיד, זה שאם רציתם לדעת עד כמה גרוע אפשר להגיע בצריכת הדלק, כל שעליכם לעשות הוא לפנות לאמא שלי. בלי להתאמץ היא מוציאה את המירע מהאוטו שלכם. אני ממש שמח שקנינו לה יאריס - זו אולי אחת המכוניות היחידות שתסבול את כל מה שאמא שלי עושה לה, ולא תניד מגב. אפס תקלות ב-6 שנים, אלא מה.

 נ.ב - זו אכן היאריס שבתמונה, אך היא בעצם זהובה. הכחול זה רק אפקטים של המצלמה. השריטות, דרך אגב, הופיעו ככה סתם יום אחד על הפגוש, כשהאוטו חנה בחנייה הפרטית!

הקליאו שלי היא מודל 2001, ונמצאת אצלי מאז נובמבר 2005.

סיכום האחזקה עד יולי 07' נמצא כאן.

בזמן שעבר מאז ביצעתי טיפול לאוטו. זהו טיפול פלטינה (הכי יקר) אבל ללא החלפת פלגים - את הפלגים צריך להחליף כל 120 אלף ק"מ, ולי יש פחות מ-80 אלף. מה שכן בוצע זה החלפת מסננים, נוזל קירור, נוזל בלמים, הוספת מסיר פיח וכולי. השמן בו השתמשתי נקנה מראש - גלון 5 ליטר של LM סגול סינטטי (120 שקלים אצל הפרסי, למשל). בנוסף בוצעה החלפת שמן גיר (4 ליטר ELF TRX) בעלות של 140 שקלים אצל היבואן. סה"כ מחיר לטיפול (כולל שמנים) - כ-1500 שקלים. לא זול, בעיקר כיוון שבוצע במוסך מורשה - מרתון ברעננה. אם היה מבוצע במוסך לא מורשה יבואן היא לבטח עולה כמה מאות שקלים פחות, אבל אני מעדיף ללכת על בטוח.

בנוסף, בוצע ניקוי של האזור של חיישן ההצתה, והומלץ לי לבצע החלפת תקע לחיישן. הסיבה לכך הייתה תלונות שלי בנוגע לקשיים בהנעה. הקשיים כמעט ונעלמו לאחר הניקוי, כך שבינתיים אני מחכה.

מה עוד? כבר יותר משנה שההגה מתקלף לו באיטיות, כעת המצב ממש מכוער אבל אני עדיין לא מחליף. החלפת הגה בחברה עולה הון (3000 שקלים למיטב זכרוני) והפתרון המומלץ הוא ציפוי ההגה בעלות של כ-500-600 שקלים. המראה אמנם לא יפה אבל פונקציונלית זה לא מפריע לי כרגע. אז אני מחכה.

עוד שני דברים קטנים - הקונסולה המרכזית, יותר נכון כיסוי הפלסטיק הכסוף שלה, נראה פשוט רע. הוא דביק משום מה ויש עליו נקודות לכלוך. הבעיה היא שצריך לפרק שם הכל כדי לנקות או לצבוע, ושוב - אני לא מתפנה לזה. גם אחת הנורות של מתגי המזגן הפסיקה לעבוד - במוסך אמרו לי שזה שעתיים עבודה לפתוח ולסגור את זה, אז ממש אין טעם לתקן.

מלבד זאת הרכב נוסע נפלא, ולפחות כרגע נראה לי כי אין צורך להחליף את הבולמים והקלאץ' (טיימינג ובלמים כבר עשיתי). עם זאת, הבולמים עברו 80 אלף והקלאץ' גם כן - והוא כבד למדי (מכירים את ההרגשה שעוברים מרכב אחר לרכב שלך ופתאום בועטים בקלאץ'? אז אני לא הרגשתי את זה הרבה זמן...). שני הדברים הללו עלותם כ-3000 שקלים לכל אחד, ואני מקווה שאוכל לדחות זאת לעוד זמן מה.

זהו לבינתיים.

(שמתם לב איך עברתי על כללי הפורום כבר בכותרת? מזל שאנחנו לא בפורום, אה?)

לאלו מכם שמכירים אותי - שמתם לב איך עברתי על כללי הפורום כבר בכותרת? מזל שאנחנו לא בפורום, אה? ובכלל - ה"אחי" הזה פשוט התבקש. ככה אני מרגיש כלפי כל אותם נהגים שפשוט לא זורמים על הכביש. ולא אכפת לי אם זה נהג או נהגת, צעיר או זקן. התופעה משותפת לכולנו, ואני לא יודע איך לגרום לה להעלם.

הבעיה: זרימה בכבישים. במילים אחרות - למה, לעזאזל, אנשים בארץ נוסעים כל כך לאט?
הרי אנחנו הישראלים ידועים באורח החיים הפעיל שלנו. אנחנו תמיד ממהרים, תמיד רצים להספיק. לעזאזל, בארצות אחרות סוגרים את הבסטה ב-5, כולל סיאסטה בצהרים. אצלנו זה לא היה עובד בחיים (טוב, אולי רק במוסך - שמתם לב שבמוסכים זה בדיוק כמו בצבא? בדקה לחמש כולם מפילים את מפתח הגלגלים ותוך שניות המוסך הופך לעיר רפאים). אז בשביל מדינה של ממהרים, איך אנחנו נוסעים כל כך לאט על הכביש?
שנפיל את האשם על החוסר בתרבות מוטורית? בוודאי, אבל זה לא רק זה. זו גם תרבות המתנהלים, עליה כתבתי כבר במקום אחר. אנשים לא מודעים להתנהגות הרכב שלהם, לא מחוברים לנהיגה, לא מבינים את המשמעות שלה בכלל.

אני אתן דוגמא. הגשר החדש בגלילות, עליו אני עובר כמעט מדי בוקר. כשהוא רק נבנה קראתי טוקבקים ב-YNET שהוא מסוכן כי הנהגים יעופו החוצה מהסיבוב. כשאני נוהג שם ביום יום, זה נדמה כאילו כולם מיישמים את זה - בכניסה לגשר מאיטים עד ל-50 קמ"ש, אפילו כשאין תנועה מלפנים, ואז מאיצים בעדינות עד ל-60-70, בקושי. במו עיני ראיתי פעם אחרי פעם מכוניות חדישות נוסעות שם במהירות זחילה, בעוד שמשאיות ואוטובוסים עוקפים אותן ללא שום בעיה על 80-90 קמ"ש. האמת שזה לא חדש שנהגים מקצועיים נוסעים בסיבובים הרבה יתר מהר ממכוניות רגילות, אפילו אם הם נוהגים במפלצות של 15 טון. הנהגים הללו עובדים עם הרכב באופן קבוע ומכירים אותו הרבה יותר טוב. ובטח מיותר לציין שאת הגשר הזה ניתן לעשות ב-100 קמ"ש במכונית מודרנית מבלי להרגיש כמעט בכלל את הסיבוב...

אנשים מאטים באופן מוגזם לפני פניות, משתלבים לאט בנתיב המהיר, עוצרים באמצע הכביש העירוני מבלי לאותת וללא התחשבות בנהגים שמאחוריהם, בולמים על הכביש המהיר ללא סיבה נראית לעין. כל הדברים האלו, ולא רק עומס התנועה בכבישים, יוצרים את פקקי הענק איתם התרגלנו לחיות כבר מדי בוקר וערב. ואל תחשבו ששכחתי את אוזלת ידו של משרד התחבורה, שפקידיו לא חושבים קדימה ולא עושים דבר בכדי לפתור את בעיית התנועה (הגשר בגלילות פתר משהו? ממש לא). אבל זה כבר באמת נושא לבלוג אחר...

לפני מספר חודשים ביקרתי בנורבורגרינג ונהגתי בו עם פורשה 911 חדשה. למה אני מספר לכם את זה? כי בחזרתי ארצה חוויתי משהו מעניין, שעד אותו הרגע לא ייחסתי לו חשיבות.

הגוף זוכר את האוטו האחרון.

יצא לכם פעם לעבור מרכב לרכב בתור נהגים? פתאום אתם בועטים בקלאץ במקום ללחוץ עליו, כי במכונית הקודמת הקלאץ' היה כבד הרבה יותר. פתאום ההגה מרגיש לכם מוזר בידיים, כי המשקל שלו השתנה לחלוטין. פתאום היד לא מתלבשת בדיוק על ידית ההילוכים, ואתם צריכים לחפש אותה עם העין. מכירים? מכירים. אז זהו, אצלי כל העניין הזה התעצם לחלוטין.
זה קרה לי בעבר גם לאחר כמה שעות ללא נהיגה. אם כל היום נהגתי במכונית מסוימת, ואחרי כמה שעות מנוחה חזרתי לרכב שלי, הגוף שלי היה עדיין זוכר את הרכב הראשון. אבל גם זה לא מה שרציתי לספר לכם.
מה שגיליתי בחזרתי מהרינג היה מוזר הרבה יותר, והפתיע אותי מאוד מכיוון שכבר הספקתי "לשכוח" את התחושה בה העלתה בי חווית הנהיגה בפורשה. מסתבר שהגוף שלי דווקא זכר. לפני הטיסה ארצה החזרתי את הפורשה בנמל התעופה וטסתי ארצה. בהגיעי הביתה במונית, הלכתי לישון וקמתי למחרת בצהרים. בערב של אותו היום הנעתי את מכוניתי ורק אז - יותר מ-24 שעות מאז הנהיגה בפורשה ולאחר שינת לילה - הבנתי עד כמה הגוף זוכר. הקליאו הפרטית שלי הייתה כל-כך מוזרה ברגעים הראשונים. הקלאץ' כבד, ההגה קל מדי, ידית ההילוכים ארוכה והכל כל-כך לא... פורשה!
מעניין כמה ימים נשמר האוטו האחרון בזכרון. מעניין אם כשאחזור לנהוג בפורשה בעתיד, הגוף ייזכר בה באותו האופן בו אני נזכר בה מדי פעם. ובכל מקרה, אותה תחושה של כניסה לאוטו שלי וקבלת תזכורת כל-כך חדה של החוויה המהממת מהרינג, תישאר בזכרוני עוד זמן רב.

מכירים את אותם הנהגים שפשוט אי אפשר להבין את הסיבה להתנהגות שלהם על הכביש? למשל, אלו שבולמים ללא סיבה נראית לעין בכביש מהיר ופתוח. או אלו שנסחפים אט אט לשולי הכביש או הנתיב, ואז מתעוררים בבת אחת וחוזרים למרכז. אלו שנוסעים 80 קמ"ש בנתיב השמאלי ולא שמים לב שאתם מאחוריהם. אלו שפתאום נזכרים שהם צריכים לרדת במחלף הזה, כשהם עוד 5 שניות עוברים אותו ועדיין נמצאים בנתיב השמאלי. הרשימה עוד ארוכה...

טוב, ברור שאתם מכירים, סה"כ - אתם נוסעים מדי יום על כבישי ישראל. העניין הוא, שאני מעולם לא הצלחתי להבין מיהם באמת אותם נהגים, ומה הם עושים בזמן הנהיגה שגורם להם להתנהג ככה. עד שנסעתי עם דודה שלי, זאת אומרת.

כשאני ברכב, 99.9% שאני נוהג. ב(רוב) שאר הזמן אני נוסע לצד נהג שאני מכיר היטב, ויודע לצפות את תגובותיו. אבל מעולם לא נסעתי ברכב בו נוהגת דודה שלי, עד לפני מספר ימים. דודה שלי אישה נהדרת, אבל מסתבר שגם היא, מה לעשות, משתייכת לאותו ציבור של נהגים עליו דיברתי בפיסקה הראשונה. ובנסיעה לצידה יכולתי לראות בדיוק את הסיבות למעשים המוזרים שלה. יותר נכון - את ה"אין סיבות".

ואני אסביר. אלו שבולמים ללא סיבה נראית לעין, זוכרים? אז זהו - שבאמת אין סיבה. הם פשוט מתעוררים מהתרדמה, מהנמנום, מהחלום בהקיץ, ונבהלים ממשהו. לא משנה אפילו מה. והתגובה המיידית היא בלימה קצרה והחלטית. מאותה הסיבה אותם נהגים נסחפים עמוק לצידי הנתיב - דבר שקרה לדודה שלי לפחות שלוש פעמים בנסיעה בת השעה בכביש המהיר. וכן, היא גם נסעה 80 בנתיב השמאלי - בדיוק מאותה סיבה (היא עברה שמאלה כדי לעקוף ואז "נרדמה"). פעמיים היא נזכרה באיחור שהיא צריכה לרדת במחלף, האטה משמעותית (ל-50 קמ"ש בכביש המהיר, תוך כדי האטת כל התנועה מאחוריה) וחתכה שלושה נתיבים (בזהירות, יש לציין) כדי להגיע למחוז חפצה.

כל זה קרה בגלל שהיא פשוט חלמה בהקיץ מרבית הנסיעה, או דיברה עם הנוסעים מאחור. נהגים רדומים כאלו סובלים מסגירה של מרבית מרכזי הקליטה במוח, ומוגבלים למבט קדימה של מספר מטרים - לעבר ישבנה של המכונית שלפניהם. אם היא בולמת - הם בולמים. אם היא נדמית כמתקרבת אליהם מדי - הם בולמים. אם היא שמה לב ברגע האחרון למכונית תקועה בצידי הכביש, צמוד מדי אל הנתיב שלה, וכתוצאה היא בולמת ל-30 קמ"ש על הכביש המהיר - גם הם יבלמו ל-30 קמ"ש תוך כדי קללות נמרצות. וכן, זה בדיוק מה שקרה לדודה שלי, והנתיב משמאלה היה פנוי לחלוטין, כך שהיא יכלה בקלילות לאותת שמאלה, לעבור נתיב ולחסוך לעצמה את הבלגן. אבל העיניים שלה היו תקועות 10 מטרים קדימה. היא לא ראתה כלום חוץ מהמכונית שלפניה.

אז כעת אני יודע מיהם אותם נהגים. הבעיה היא - שאני גם יודע שאין מה לעשות נגדם...

בין המבחנים באוניברסיטה למבחני רכב לא נשאר הרבה זמן פנוי. אז קצת לפני תקופת החגים החלטנו חברתי ואני לצאת לטיול בן יומיים בצפון. צימר, נופים, קצת הליכה רגלית, מסעדות - אתם יודעים איך זה.

במאבק הקבוע "איזה רכב לקחת" ניצחתי בנוק-אאוט. לפני שבועיים עברתי ניתוח להסרת משקפיים בלייזר, ועדיין לא התאוששתי סופית (כלומר, אני עדיין לא רואה מספיק טוב בלילה, זה אמור להתאזן תוך חודש מיום הניתוח). אז לקחנו את הרכב שלה והקליאו שלי נשארה לנוח בבית.

הרכב שלה הוא סיטרואן C3 אוטומטית, מנוע 1.4. אני חייב לציין שאני אוהב את הרכב. אמנם נוחות הנסיעה לא מבריקה אך האיבזור מצוין, התחושה בתא הנוסעים אוורירית ונעימה והמרווח הפנימי טוב בהחלט. הבעיה המרכזית של הרכב היא המנוע. יותר נכון - המנוע + התיבה. זוהי ה-AL4 הידועה (לשמצה?) והיא צריכה לטפל ב-75 סוסי פרא חסרי רסן - לכן כנראה חלק מהם ברחו, או כך לפחות זה מרגיש.

האוטו ע-ג-ל-ה, במלוא מובן המילה. בתוך העיר זה פחות מפריע, אבל בעליות של רמת הגולן זה יכול להיות משעשע בהחלט (אם לוקחים את זה בקלות) או כמעט לא נעים (אם לא). עקיפות דורשות תכנון מוקפד (ובמרבית הפעמים פשוט מוותרים, למה לטרוח?), עליות דורשות שימוש תכוף במנגנון הטיפטרוניק (ועדיין במעבר לשני מורגשת ירידה גדולה בסחיבה, ובמעבר לשלישי המצב באמת נעשה קשה). בשבילי, שרגיל לרכב "קצת" יותר חזק, זו ממש חוויה אנתרופולוגית.

פלא שגם צריכת הדלק בהתאם - הרכב עושה ביום-יום בקושי 10 ק"מ לליטר, בטיול הוא עשה 11, וגם זה רק בגלל שהיו הרבה קטעים של כביש מהיר. האוטו שלי עושה בלי מאמץ 12 ק"מ לליטר, ואם היה מגיע לטיול, היה עושה בטח קרוב ל-15 - עם מנוע גדול ב-600 סמ"ק.

אבל ה-C3 גמאה את הקילומטרים בלי להתלונן, לא התחממה, לא רטנה, לא שיהקה.  בכלל, היא לא עושה בעיות. זו סיטרואן? לפני כמה שבועות המתג של חלון הנהג הפסיק לעבוד. לקחנו אותה לחשמלאי, שקבע עוד לפני שראה את הרכב שזו בעיה במפסק וזה נורא קשה לפרק אותו ושזה תמיד מצביע על משהו חמור יותר במחשב והרכב ושהצרפתיות האלו נוראות ובלה בלה בלה... בסוף זה היה באמת המפסק, אבל היה לו אחד במקרה ועבודה הפירוק וההרכבה לקחה 10 דקות. למה אני מספר לכם את זה? כדי שתדעו לא להאמין לכל אחד שמספר לכם כמה האוטו גרוע (או לחילופין, כמה הוא טוב).

ואסיים, כמובן, בשנה טובה!

רוני

 

אני יודע, יש עוד מספיק מעברי רכבת פקוקים, אבל המעבר הזה עולה לי על העצבים כבר חודשים. מאז שהכניסו את הביצה הלבנה הזאת, והאריכו את זמן ירידת המחסום למיליון דקות בערך, חיי אינם חיים.

אני עובר דרכו לפחות פעם ביום, בנוסעי בין רעננה להרצליה. אני ועוד כמה אלפי אנשים. עד לא מזמן מעבר הרכבת נסגר כדקה לפני הגעתה, אך בעקבות כמה מטומטמים שהצליחו להתקע על המסילה, החליטו ברכבת ישראל להכניס את הביצה הלבנה לפעולה ולהוריד את המחסום כשהרכבת עוזבת את תחנת הרצליה מצד אחד, או כשהיא 10000 ק"מ צפונה מהצד השני. התוצאה היא שעבור רכבות איטיות מאוד המעבר סגור למשך דקות ארוכות. מדובר על שתיים וחצי דקות במינימום, כאשר לעיתים מצאתי את עצמי מחכה במשך יותר מ-4 דקות לקטר יחיד שנוסע 40 קמ"ש בשעות הלילה. לא פעם עברו שתי רכבות, אחת מכל צד, בזמנים קרובים, וכך מעבר הרכבת היה סגור למשך 6 או 7 דקות תמימות. מיותר לציין את הפקק הענק המשתרך משני צידיו ברוב שעות היממה, ואת הנהגים המתוסכלים שזמנם הולך לאיבוד.
עשיתי חשבון - אם בכל יום עוברות שם כ-80 רכבות לשני הכיוונים, המעבר סגור למשך לפחות 3 וחצי שעות מדי יום. בבקרים ובשעות הערב המוקדמות, כשאנשים נוסעים לעבודה או חוזרים ממנה, יש הרבה יותר רכבות והמעבר עמוס במיוחד. אני משתדל להתחמק מנסיעה דרכו בשעות הללו, במיוחד אחרי שפעם אחת נאלצתי לבצע את הדרך הזו בשעה פקוקה במיוחד, וחיכיתי יותר מחצי שעה.

אז מה עושים ברכבת בשביל לטפל בזה? במעבר בבית יהושוע הם כבר טיפלו - בניית הגשר בו הסתיימה לא מכבר. במעבר בהרצליה, שהוא עמוס לא פחות, אף אחד לא מטפל. מכתב לרכבת ישראל הוליד אמנם מכתב תשובה מפורט וענייני, אך בסופו של דבר כל שנאמר בו הוא כי הטיפול במעבר הרכבת נתון בידי חברת נתיבי איילון, ואלו... טוב, לא צריך להגיד לכם כיצד הם עובדים. לפני כחצי שנה זה היה, ודובר הרכבת כתב לי בחזרה שתוך מספר חודשים יוסיפו נתיב שני במעבר הרכבת, וגשר אכן עתיד להיבנות. בינתיים אני למד שגשר אולי לא יהיה, ואפילו נתיב שני - אופרציה בהחלט לא מסובכת מדי - לא נראה באופק.

היום, שישי, עשר בבוקר. אני יוצא מהרצליה לכיוון רעננה וכ-50 מטרים לפני הפסים המעבר יורד. מהעבר השני אני שומע סירנות משטרה. מרחוק אני רואה את הניידות מפלסות דרכן בין המכוניות ונעמדות לפני הפסים, ללא יכולת תנועה. מעבר הרכבת חוסם את דרכן. מיד כשהוא עולה הן עוברות - כעשר ניידות, אמבולנס ומכבי-אש. אני מתחיל להתקדם, וכשאני מגיע למרחק של כ-20 מטרים מהפסים - המעבר נחסם שוב. עוד רכבת. עוד שלוש דקות ועוד פקק אדיר משתרך מאחוריי. בהגיעי הביתה, לאחר יותר מחצי שעה של נסיעה בדרך שאמורה לקחת 12 דקות במקרה הרע, אני פותח אינטרנט. מסתבר שזה היה מטען חבלה שהוצמד למשאית. הרקע כנראה פלילי. לא שזה משנה. מה היה קורה אם הם לא היו מגיעים בזמן?

מי שעוקב אחרי הדעות שלי בפורום, בוודאי יודע ומכיר את ההתנגדות הכמעט גורפת שלי לאיביזות הספורטיביות של הדורות האחרונים. ה-20VT הראשונה הייתה מנוע חזק כלוא בתוך גוף חלוש. הדור שלאחר מכן הפך לאחת הסופר-מיני הנאות למראה, אך התגמש במקביל במאפיינים הספורטיביים שבו: ה-FR הפכה למעין גרסת ביניים, עם הרבה Show ומעט Go (ואפשר גם לומר - הרבה כוח ומעט מוח). גרסת הדיזל החצי-ספורטיבית הייתה המעניינת מכולן, לפחות בפוטנציאל, אך נפלה עקב פרונט כבד ונוחות נסיעה זוועתית. אחיזה מצוינת והרבה מומנט זה לא הכל בחיים, בטח שלא כשרוצים משהו ספורטיבי. מה גם שליום יום היה מדובר בפשרה גדולה מדי - הטלטולים והמכות הזכירו לי את אחד הניסיונות הראשונים שלי לעלות על סקייטבורד.

אז נותרה רק הקופרה להציל את המצב. היו לה כל הכלים הנכונים - מנוע חזק יותר משל אחותה הקטנה, כיול ספורטיבי יותר ולא פחות חשוב - התימחור הנכון. בעוד אחיותיה התמודדו מול מצטיינות הכיתה כדוגמת הקליאו ספורט (שעלתה אמנם יותר, אבל לא בהפרש גדול מספיק), הקופרה ניצבת רק עשרת אלפים שקלים מעל ה-FR ומולה אין אף מתמודדת ראויה אחרת באופק (ואני לא מחשיב את ה-C2 VTS כמתמודדת, מצטער).

אז מה בכל זאת יש לי נגדה? פשוט מאוד - השיפור לא מספיק טוב. היא חזקה יותר, מתנהגת יותר, אוחזת יותר ומהנה יותר, אבל כל היותרים האלו מתייחסים ל-FR, ולא לשום הוטהאצ' ספורטיבית אחרת. היא עדיין לא מספיק חדה, לא מספיק מדויקת, לא מספיק בולמת ולא מספיק מתנהגת. היא מאפשרת תנועה במהירות גבוהה מאוד בכל מצב, אבל עושה זאת ללא שאר רוח. היא מרגישה כמו בסיס בינוני שהונדס יותר מדי. כאילו שבמקום לטפל בבעיות הבסיסיות של האיביזה, המהנדסים פשוט הערימו עליה פתרונות מסובכים. כמו לטפל במחלה באמצעות אקמול, מבלי לתקוף את החיידקים עצמם.

אל תיחרדו. לא השוויתי את הקופרה למחלה. בסך הכל טענתי שהיא מכונית ספורטיבית בלי עוקץ. כזו שמתאימה למתחילים, אבל לא מספיק טובה עבור מתקדמים. ובכל זאת היא בסדר - לא רעה כמו קודמתה או סתמית כמו אחותה, אבל כן מכונית שהייתה צריכה להיות טובה משמעותית ממה שהיא. ולמרות כל אלו אני דווקא כן ממליץ לשקול אותה בחיוב עבור נהגים ספורטיביים בתחילת דרכם. הסיבה המרכזית, כאמור, היא המחיר. במחירה כחדשה וברמת המחירים בהם היא נקנית כמשומשת, פשוט אין לה מתחרות המציעות יותר כיף לשקל. אפשר לומר, בהסתייגות גדולה אמנם, שהיא מביאה את בשורת הספורט להמונים, וזה גם משהו.

תנו לי לספר לכם סיפור על טיפוס. חברתו של אבא שלי היא טיפוס. לא טיפוס במובן הרע, שלא תבינו אותי לא נכון. פשוט הטיפוס המוכר וה...כל-כך ישראלי. האמת שזה לא ממש נכון ואפילו קצת אבסורד, כי היא במוצאה ארגנטינאית, אבל לפחות בתחום הרכב היא לחלוטין "אחת משלנו".

בכל מקרה, מהו אותו טיפוס ישראלי? אתם יודעים טוב מאוד - משפחתית 1.6 אוטומטית סדאן. צרכים מהרכב - שלא יראה מוסך ושיהיה קל למכור, בקיצור - אמינות וסחירות. אה, ושיהיה אדום. אז לפני שלוש שנים היא קנתה מאזדה 3, אלא מה. 1.6, אוטומטית, סדאן ובצבע אפור. פשוט לא היה אדום והצהוב היה צעקני מדי.

שלוש שנים היא נסעה וכמעט 90000 קילומטרים. הביטוח לנהג חדש עלה הון - קרוב ל-9000 שקלים למקיף. צריכת הדלק הממוצעת הייתה קצת יותר מ-11 ק"מ לליטר, והטיפולים הגיעו כל 15000 ק"מ - חצי שנה לערך. מה שכן, האוטו לא ראה מוסך מעבר לטיפולים השוטפים, ואחרי שלוש שנים נותר רק העניין הקטן של הסחירות.
אז לפני המכירה, ובניגוד לעצתי, היא ביצעה טיפול יופי גדול (לתיקון שריטות וכדומה) והחליפה צמיגים. עוד 5000 שקלים הלכו, וביחד - כמעט עלות קניית הרכב ב-3 שנים. בדיקה בלוי יצחק העלתה שהמחירון הוא 85 אלף שקלים - לרכב עם ק"מ נורמלי. אצלה המחיר ירד ב-12 אלף שקלים - קרוב למחיר של השנתון הקודם.
אבל אל תחשבו לרגע שזה מנע ממנה למכור את הרכב בתוך פחות מ-24 שעות מהפרסום ביד2. מסתבר שלהיות ישראלי זו מכת מדינה. בכל רגע נתון יש ביד2 קרוב ל-200 מאזדות 3 בדיוק כמו שלה, רבים מהן עם נתונים טובים יותר, והיא מצליחה למכור ב-4 מעל המחירון המשוקלל ביום שלמחרת הפרסום. מדהים.

אז זהו הטיפוס. לא משהו שאתם לא מכירים. ועכשיו רק נותרה השאלה - איך לעזאזל היא הגיעה לקניית טויוטה פריוס כתחליף למאזדה? באמת שאין לי מושג. לא רק שזה לא 1.6 אוטומטי סדאן, אלא שזה 1.5 עם מנוע חשמלי, גיר רציף ותצורת האצ'בק מוזרה. אנטיתזה לרכב הקודם כמעט כמו אימפרזה טורבו, אם תרשו לי להגזים. היא טוענת שזו איכות הסביבה שדיברה אליה, אבל היום, אחרי שבועיים עם הרכב, מתבררת הסיבה האמיתית. היא כבר חזרה לדבר על עלויות ביטוח (5000 למקיף, תודות להתקנת פוינטר שהורידה את הביטוח ב-3000 שקלים), ועל עלויות דלק (היא נהנית לזרוק לאוויר נתונים ממוצעים ממחשב הדרך, למשל 4.8 - ליטרים ל-100 ק"מ, שזה קרוב ל-20 ק"מ לליטר).
מה מוסר ההשכל? טיפוס נשאר טיפוס. אולי הוא רק לומד כיצד להיות צרכן חכם יותר, אבל בסופו של דבר הקונספציות נשארות זהות. הרי ברור לכם שבשלב מסוים גם עניין האמינות והסחירות עלה לאוויר - לא סתם היא קנתה טויוטה... לא באדום, דרך אגב. בכחול.

בקליאו ספורט שלי, הטון משתנה ב-5250 סל"ד. השסתומים נכנסים להילוך גבוה והדחף מתגבר.

 

בסיוויק TYPE R החדשה, הצליל משתנה באותו הסל"ד בדיוק. בעצם, זה לא רק הצליל, אלא התחושה כולה. המכונית נכנסת למצב "אטרף" ואיתה גם הנהג. זה הרבה יותר מוחשי מאשר בקליאו, אבל בכל זאת החליטו החברה בהונדה להודיע לנהג "רשמית" בדיוק מתי זה קורה. בחלק העליון של לוח המחוונים כתוב באדום V-TEC, ובהגיע הסל"ד המיוחל נדלקת נורה אדומה וקטנה מעליו ומסמנת לנהג להיכנס לטירוף. ואם הוא ישתגע יותר מדי המכונית תדאג להודיע לו זאת היטב: מעל 7000 סל"ד מתחילות להידלק נורות צהובות באותו לוח מחוונים, משמאל ל-V-TEC ולמד המהירות הדיגיטלי, ומודיעות לנהג כל 500 סל"ד שהגיע הזמן להעביר הילוך. מעל 8000 סל"ד מאירות כל הנורות והנהג יכול למשוך עד 8500 לערך עד שהמכונית אומרת די.

 

הונדה סיוויק TYPE R החדשה היא מכונית של רבדים וניגודים. היא נפתחת ומתגלית בפניך לאט לאט. בתחילה היא שובה את לבך במראה ובתחושה, ולאחר מכן מאכזבת אותך עם התקלפותו של הרובד האפל שבתוכה. לבסוף, תלוי בך, היא משאירה אותך עם תחושה של עוד, או תחושה של לא עוד. אבל כל אלו לא באים מיד. צריך לעבוד קשה כדי לחקור אותה. קל מאוד לאבד את עצמך תחת אשליית המראה, ולא לנסות להעמיק בה הלאה.

אבל העמקתי בה הלאה. ובאיטיות המתאימה קילפתי את הרבדים. התחלתי מהראשון והברור מביניהם - המראה החיצוני. אין טעם להאריך בו כי התמונות מדברות בעד עצמן, רק אגיד כי לטעמי זהו המראה הנכון. חדשני, מיוחד, ספורטיבי ומוחצן. מוחצן מדי לדעת רבים, אבל אלו ממילא לעולם לא יתעמקו מעבר לחיצוניות, אז שיקפצו.

הרובד הבא מתגלה בנסיעה רגילה. עירונית ובין עירונית. בשביל הטייפ R זה לא ממש משנה. היא תקפצץ, תרעד, תווברץ ותטמטם את הנהג בכל מצב. לנסות לנהוג רגוע? שום סיכוי. מהר מאוד תמצא את עצמך מקלל בכל מהמורה פצפונת ועם הזמן גם לפניה, (בעלי הספורטיביות שביניכם בטח מכירים את זה: "אוי, זה הולך לכאוב...") אחרי חצי שעה של נהיגה אתה מתחיל להתייאש ומחליט לשנות כיוון ולנסות לתקוף אותה מזווית אחרת - לתת בגז.

ואז אתה מגלה שכבה נוספת. הפעם זהו רובד מרומם, שגורם לך לחייך ולהתכונן לבאות - המכונית הזאת פשוט מרגישה כמו שצריך. קודם כל היא חדה. כל כך חדה שזה כמעט מציק. ההגה מהיר ברמה של קארט. אין בו שטח מת כלל וכל הפנייה זעירה מעבירה אותך שני נתיבים. הדוושה מגיבה באופן מיידי כל כך, שפשוט קשה לגלוש איתה באיטיות בפקק. המנוע נוהם כמו שצריך (אם כי חסרים קצת באסים) והתזזיתיות מלמדת אותך שהסיוויק לא באה לשחק - היא באה להתחרות.

 

אבל אז אתה מגיע לכביש המפותל ושוב היא מאכזבת אותך. זה מרגיש קצת כאילו החבר'ה בהונדה, שכל כך התעקשו לצאת מיוחדים עם העיצוב החיצוני והפנימי, וכל כך ניסו לגרום לך להרגיש בתוך רכב ספורט אמיתי, סיימו את עבודתם בנקודה זו ושכחו קצת מה קורה מתחת לפני השטח. למה אני מתכוון? אתן דוגמא (ואבקש סליחה מראש מכלל הקוראות): הטייפ R היא כמו בחורה טיזרית שמתלבשת נכון, אומרת את הדברים הנכונים וגורמת לך לרצות אותה, עד שאתה משיג אותה ומגלה שבעצם הבגדים לא כל כך זוהרים, המילים לא כל כך מתאימות והביצועים, איך לומר, לא מספקים. כי מה שווה מנוע עצבני, תגובת דוושה היסטרית והגה מהיר כברק, אם הכול קורס ברגע שקצת מעמיסים על המתלים? הסיוויק דורשת ריכוז מלא בנהיגה ספורטיבית - ההגה עלול להעיף אותך לשוליים בקלות רבה, תת-היגוי מפציע הרבה יותר מדי בפניות הדוקות והרגשת הביטחון לא גבוהה מספיק גם כשמתרכזים מאוד בדרך שלפניך. התחושה היא כאילו כל מילימטר של הפניית הגה יכול להסיט אותך ממסלולך, ודומה כי קצת יותר מדי גז בתוך הפנייה עלול להכניס אותך לתת-היגוי שיהפוך עם התגובה שלך להיגוי-יתר ומשם - רק הבקרה תעזור. בשלב הזה אתה מאוכזב מאוד - יש לך ביד מכונה שחלקיה מרשימים בהחלט, אבל אתה לא יכול לחבר את כולם כראוי ולנצל אותה כמו שצריך.

רק שאם ברגע הזה תחשוב כך ותשים פעמיך הביתה באכזבה, נידונת לעשות את טעות חייך. הסיבה לכך היא שלא הפנמת דבר אחד חשוב מאוד: הבעיה לא בה, הבעיה היא בך. אתה פשוט לא נוהג חזק מספיק.

הסיוויק הזאת לא נועדה לנסיעה עירונית. היא גם לא נועדה לנסיעה בכביש המהיר. זה אמנם נחמד להאיץ מדי פעם עד מעבר ל-200 קמ"ש תוך כדי משיכת כל אחד ואחד מששת ההילוכים הקצרצרים אל גבול ה-8000 סל"ד, אבל זה ממצה את עצמו מהר מאוד ואתה מתחיל לרצות יותר. ואם תנסה לנהוג בכביש המפותל באופן אותו תיארתי קודם, לא תקבל דבר מעבר לאכזבה. לא, אתה צריך להכנס לאותו מצב "אטרף" עליו כתבתי למעלה. אתה צריך להבין שהאוטו הזה לא עובד מספיק טוב על ה-70% שלו וגם לא על ה-80% שלו. הוא עובד כמו שצריך, כמו שכתוב בספר ההוט האצ'ים הגדול, רק כשלוחצים עליו עד הסוף. רק כשלא מרחמים על המנוע, על תיבת ההילוכים, על הבלמים (החלשים מדי) ועל ההגה. רק כשלא נבהלים מתת-ההיגוי המיידי שמתקבל עם ההפנייה, ומבינים שאחריו מסתתרת אחיזה מצוינת ושליטת מרכב נפלאה. רק כשלוקחים עקומת הילוך שלישי לגמרי על המגבלות, עם הפניות הגה ולחיצות דוושה חוזרות ונשנות, תוך כדי שיטוט בלתי פוסק בין החלקת הציר הקדמי להחלקת הציר האחורי - רק אז מבינים שבעצם המכונה הזאת מכירה את כל הטריקים. היא רק דורשת ממך הרבה מאוד אומץ ומאמץ בכדי שתגלה אותם בעצמך.

אם רק היו לי עוד יומיים שלושה עם הרכב, בטח הייתי מקלף ממנו עוד כמה שכבות. מגלה עוד כמה דברים חדשים, טובים ורעים. כמה הייתי רוצה עוד יומיים שלושה עם הרכב הזה. כבר זמן רב לא נהגתי בהוט האצ' שגרמה לי לרצות לחקור אותה עוד ועוד. כמה חבל שהיא יקרה כל כך וכל כך לא נעימה לנהיגה יומיומית. כנראה שגם במקרה הזה פשרה היא הברירה הטבעית...

אפילוג קצר: לא נהגתי בהן ראש בראש, אבל אי אפשר להתעלם מההשוואה המתבקשת לגולף GTI. מבלי להיכנס לפירוט, אני מניח שהסיכום שלי עבור שתיהן יהיה כזה: ה-GTI עדיפה ב-90% מהזמן עבור 90% מהנהגים ועד 90% מהעומס. א-ב-ל אם נהגתם על הטייפ R ואתם נוהגים כעת על GTI, תמצאו את עצמכם בבאסה רצינית בהגיע ה-10% הנותרים...