למכונית החדשה נקבע שם שגרתי למדי - רנו 1500. רק לקראת תחילת ייצורה נפלה החלטה ברנו, שכמו ה-4, גם המכונית החדשה תזכה לשם מספרי. מספר זה נקבע להיות 16. בסוף אוגוסט 64' הוצגה המכונית והעיתונות האירופאית יצאה מגדרה. רק ב-2 לדצמבר באותה שנה החל הייצור הסדיר, ואז התגלגלה המכונית הראשונה מפס הייצור בסנדוויל שבצרפת. ב-2 לינואר 65' הוצגה המכונית בפני עיתונאים מרחבי אירופה, וזכתה לתשבוחות מכל עבר, בעיקר על התנהגות הכביש המצויינת, נוחות הנסיעה המעולה והמרווח הפנימי הגדול.
עיכובים שונים גרמו לייצור הסדיר להתחיל רק בחודש יוני 65', כך ה-16 לא יכלה להכנס לתחרות מכונית השנה של 65' (ואולי היה זה במכוון..).
הצלחתה של המכונית החדשה היתה מיידית. המכירות היו מצויינות, לא רק בצרפת אלא בכל אירופה. כך המשיכו ברנו לשכלל ולשדרג בהתמדה את המכונית. בתחילת 67' נוספה מערכת איוורור וחימום יעילה ושוטף שמשה קדמית חשמלי, כמו גם מפשיר אדים לשמשה האחורית. לקראת 68' החליטה רנו לבצע מתיחת פנים ראשונה למכונית. הפנסים האחוריים שונו והפכו למודרניים יותר,כשאור נסיעה לאחור הפך לציוד תקני. פנים המכונית עוצב מחדש והפך למודרני בהרבה, אבל עיקר השינוי היווה מנוע חדש וגדול יותר בנפח 1565 סמ"ק שסיפק 66 כ"ס בגירסת ה-TL הפשוטה יחסית ו-83 כ"ס מכובדים בגירסת ה-TS החדשה, שבנוסף הציעה לוח מחוונים מפורט שכלל מד סל"ד. נוספו גם אופציות למזגן אוויר מקורי, חלונות חשמל קדמיים ונעילת דלתות מרכזית.
לקראת 69' נוספה אופציה חשובה למנוע ה-1565 סמ"ק - גיר אוטומטי. בניגוד למרבית היצרנים האירופאיים, רנו לא רכשו את תיבת ההילוכים מספק חיצוני (בורג-וורנר או ZF,לרוב) אלא פיתחו תיבה אוטומטית בעצמם. ייחודה של התיבה האוטומטית החדשה היה בפיקוד החשמלי שלה, לראשונה בעולם, מה שחסך את הצורך בכבל קיק-דאון כמקובל בתיבות בעלות פיקוד מכני.
בתחילת 70' הושמט מהמבחר מנוע ה-1470 סמ"ק שעימו הוצגה המכונית, ומנוע ה-1565 סמ"ק היה האפשרות היחידה.
בתערוכת פריז 73' הוצגה הגרסה שלדעת רבים היתה הרנו 16 המוחלטת - ה-TX. היא אופיינה בפנסי חזית כפולים, חישוקי גלגלים ספורטיביים ואפשרות לצבעים מיוחדים ומטאליים. גם תא הנוסעים שודרג וחלונות חשמל קדמיים, נעילת דלתות מרכזית ומגב אחורי הפכו לציוד תקני, כמו גם הגה ספורטיבי בעל מגע רך וריפודי עור. גם הצד המכאני לא הוזנח, ולמכונית פותח מנוע חדש וגדול יותר בנפח 1647 סמ"ק, שפיתח הספק מכובד של 93 כ"ס, מה שהביא את המכונית למהירות מרבית של מעל 170 קמ"ש וזינוק ל-100 קמ"ש תוך 11.5 שניות. תיבת ההילוכים הידנית קיבלה הילוך נוסף, עניין נדיר באותם ימים, מה שגרם לה גם להיות חסכונית למדי.
רמת המכירות של ה-16 לאורך כל שנות ה-70' הייתה טובה ויציבה, ועד סיום הייצור בחודש ינואר 80' נמכרו 1,845,959 מכוניות, מספר נאה לכל הדעות.
את ה-16 החליפו למעשה שתי מכוניות - הרנו 18 והרנו 20. על אף שהיו מכוניות נאות וטובות, הן לא עוררו את העניין שעוררה בשעתו ה-16 כשהוצגה.
בראייה לאחור, זכייתה של הרנו 16 בתואר מכונית השנה 66' הייתה מהמוצדקות ביותר בתולדות התחרות. היא הייתה למורת דרך לדור חדש של מכוניות, דור ההאצב'ק, ובנוסף הייתה פשוט מכונית מצויינת לזמנה.

רולס-רויס סילבר-שאדו

סגניתה של הרנו 16 היתה הרולס-רויס סילבר-שאדו, בהשתתפות הראשונה והאחרונה של החברה האריסטוקרטית בתחרות.

הסילבר-שאדו הייתה הרולס-רויס הראשונה שעשתה שימוש במרכב אחוד, כלומר ללא שלדה נפרדת, ובמתלים נפרדים ובלמי דיסק לכל ארבעת הגלגלים.
הסילבר-שדואו הונעה במנוע V8 אשר היה בתחילה בעל נפח 6.2 ליטר ומאוחר יותר שודרג ל-6.5 ליטר. הגיר היה אוטומטי מתוצרת GM האמריקאית, TH400.
ייצורה של הסילבר-שאדו נמשך עד שנת 80', עת הוחלפה בסילבר-ספיריט.

סגנית שלישית הייתה האולדסמוביל טורונדו, מכונית סאלון-קופה גדולה בעלת מנוע V8 גדול שיחודה היה בהנעה הקדמית בה צוידה.
למרות השימוש המתקדם בהנעה קדמית, סבלה המכונית מחוליים רבים שנבעו מתכנון לקוי - קוטר סיבוב ענק, בלאי ציריות הנעה מהיר והתנהגות כביש ברמה נמוכה.